על החיים עצמם, שממשיכים אפילו שמפרסמים סיפורים ולמה אני מפרסם סיפור פתאום ביום רביעי

מי שמכיר אותי מקרוב, יודע שעוברים עלי דבר או שניים לאחרונה. אני יוצא, שוב, לדרך חדשה. וכמו כל שינוי בחיים מתפתח לו המאבק הרגיל בין הראש, שחושב שהוא יודע מה טוב ומה נכון, לבין הבטן, שלך תסביר לה מה טוב ומה נכון בחיים. היא צריכה את הזמן שלה להתארגן, ושום ראש בעולם לא ישים לה סטופר עם הטיעונים ההגיוניים שלו, נכונים ככל שיהיו. ואגב שינויים בחיים, בשבוע שעבר שאל אותי שכן, באחת הפגישות העתיות שלנו במעלית, כן, ההוא שהולך תמיד עם הסל הכחול הזה מהפלסטיק שאלוהים יודע איפה הוא מצא אותו, מהו הכרטיס הצמוד למכנסי. כשהסברתי לו מה עושים עם התג ואיך הוא מתעד את שעות הכניסה והיציאה מהעבודה, הוא אמר שעכשיו הוא מבין מה החליף את המנהג הקדום לרצע אוזנו של עבד כדי לוודא שכווולם יודעים מיהו ומהו ומי בעליו. זאתומרת, שנבין טוב : השכן עם הסל פלסטיק הכחול מלפני חמישים שנה, ירד עלי. העביר עלי ביקורת בשפה גבוהה. במעלית זאתומרת. כשירדנו לקומת הקרקע. אמר לי בעצם שאני עבד. ועד שהגענו למטה היו לי כמה שניות לחשוב על מה שהוא אמר ודי להפנים שהוא צודק. אז עכשיו יש לי הזדמנות, במסגרת השינויים, לבחון את רמת עבדותי. ההבדל, אגב, בין העבדות של פעם לעבדות של היום, הוא שנכון להיום ויתרנו על הבעלים שקנה אותנו. אנחנו מרצעים לעצמנו את האוזניים. בהתנדבות. את שתיהן.

אבל לא על זה באתי לדבר. אני רוצה להגיד כמה מילים על הסיפור של מחר, וגם, חוצמזה, מה פתאום אני מפרסם סיפור ביום רביעי במקום שישי.

אז נתחיל דווקא בסיבות. הן שתיים : קודם כל, אני לא בטוח שאהיה נגיש ל-WIFI טוב ביום שישי. ודבר שני – אני לא יודע אם אהיה ער כשאני נוהג לפרסם את הסיפור. ודבר שלישי (אני יודע שהבטחתי שניים. אני לא אמין, אוקי? אפשר לסגור ככה את הפינה הזאת?) אני לא יודע אם, עם כל ההתרגשות של יום שישי בבוקר (בכל זאת – אחרי ערב עם – בסדר הזה – Iced earth, Ghost, Guns N’ Rose, ולפני ערב עם – בסדר הזה – Powerwolf, Avenged sevenfold, Iron maiden) אני אזכור לפרסם את הסיפור. אז אני שולח אותו לחלל העולם מחר במקום. סליחה.

וכמה מילים על הסיפור. אתם כותבים לי ששמתם לב שיש כמה קבוצות של סיפורים. הסיפורים על חיפה והילדות בה למשל. סיפורי משפחה (בגידות ליתר דיוק) כסוג נוסף. אז עכשיו, כשאני חושב על הסיפור של מחר בהקשר הזה – יש לי כנראה עוד סוג : סיפורי החריגים. סיפורים על אנשים בשולי החברה. הם לא חייבים להיות יוצאי דופן בצורה קיצונית. לא פיסחים, חיגרים, עיוורים או משהו חיצוני בולט. הם יכולים להיות רק קצת, טיפ טיפונת, לא מיין סטרימים. אני רואה מישהו ברחוב ואני, כהרגלי בקודש, ממציא לו סיפור חיים, ויוצא שאני חושב שהאדם הזה, או האישה הזאת, שאני רואה לשניה עושה משהו רגיל למדי, לא מצא בת זוג וחי לו בבדידות מזהרת. אולי גר עם אימא שמטפלת בו עד גיל מאוחר מדי. לך תדע. והסיפור של מחר הוא על איש כזה, שראיתי יושב במגרש חניה בתוך הרכב שלו. בטח, במציאות המציאותית הוא מנהל גדול לפני או אחרי עסקת ענק מוצלחת. לא בסיפור שהמצאתי עליו. אצלי הוא יצא אחד מהחריגים.