עוד טיפה על החיים עצמם, פסטיבלי מטאל וגם על חשיבות הטכנולוגיה בשיכתוב סיפורים

טוב, אז החיים נמשכים ואתה חי בין הרצון לשתף בתהליך הלא פשוט שאתה עובר לבין המשפט האלמותי והכל כך כואב של באדי קיין, The King Of Real Estate, בסרט המופלא אמריקן ביוטי "In order to be successful, one must project an image of success at all times." נדמה לי שפייסבוק נבנה על בסיס המשפט הזה בדיוק.

אז Let's stick to Buddy Kane - ובכמה מילים על מה שקרה בשבוע שעבר. הסיבה ששיניתי את מועד פרסום הסיפור לפני שבוע היתה שנסעתי עם שני בני הבוגרים ביותר לפסטיבל מטאל בן 4 ימים בבלגיה. והחשש היה שאו שתהיה בעיה של רשת אלחוטית במקום העלום בו הזמנתי לינה לבין החשש האחר שאהיה כל כך הרוג שלא אזכור לפרסם. בסוף הרשת היתה בסדר ובאמת היינו הרוגים ברמות על. בכל זאת - בין שלוש אחה"צ לאחר חצות כל יום עשינו צעדות של קילומטרים ממגרש החניה למתחם הפסטיבל וחזרה ואז קילומטרים בתוך המתחם הענק + עמידה של שעות בהופעות עצמן ומשהו כמו 4-6 הופעות כל יום. לא צחוק. וכל זה בערבים בהם הטמפרטורה צנחה לסביבות ה-8 מעלות ורוח חזקה. מזל אדיר היה שלא ירד גשם. הדבר הכי חשוב שסחבתי היה המעיל שקניתי לעבודה בחורף הירושלמי. כל כך הרוגים היינו, שלמרות שידענו שיש בריכה מקורה + ג'קוזי מבטיח, 4 ימים לא הלכנו אפילו לחפש אותה. אבל - חוויה מרנינה. מי שלא ראה קהל של עשרות אלפי אוהבי מטאל מקובצים לא מבין מה זאת אחוות דחויים. אנשים מחייכים אחד לשני, נותנים אוכל/שתיה (לרוב - בירה חמימה) אחד לשני, לפעמים מחבקים זה את זה (כשזה סתם בשביל הכיף זה נחמד. כשהם שתויים ביותר - פחות). וההבלחות של מוסיקה נפלאה (Iron Maiden, Ghost, Judas Priest בין השאר) בתוך ים של רעש מרעיד קיבה - חוויה אמיתית.

ולעניינינו - שהרי זה בלוג של סיפורים קצרים. אז אני יודע שאתם יודעים, אבל אחזור ואומר : אני קורא בשקיקה כל תגובה שאתם מגיבים לסיפורים שלי. אני חייב להגיד שבגלל ענייני טכנולוגיה אני לא מגיב לכל תגובה. הסיבה ממש אידיוטית : תגובות פייסבוקיות נרשמות בבלוג, אבל לא מגיעות לי התרעות עליהן. זאת אומרת – כשסיפור מתפרסם, אני עוקב בשבוע הקרוב אחרי התגובות עליו. אבל, מי שקורא ומגיב על סיפור ישן (כלומר – לא חייב להיות ממש ישן. רק לא מהשבוע) ומגיב בפייסבוק – אני לא מקבל התרעה. לעומת זאת – כל תגובה באפשרות האחרת (לא דרך הפייסבוק) – אני מקבל התרעה במייל ומגיב.

בכל מקרה, לפי התגובות שאני מקבל - אני כבר יודע שחלק מכם לא יאהב את הסיפור של מחר. הבנתי שלא כל קוראי הבלוג חיים בשלום עם סיפורי בגידות, ומה לעשות - הסיפור של מחר מדבר על הנושא הזה. אולי פחות על הבגידה עצמה כמו על הרגש המכוער שמלווה אותה – הקנאה. מה אני אעשה שזה חלק מהחיים, לרע ולרע.

אבל מכל הסיפורים שלי, ואתם כבר יודעים שאני עובר על כל סיפור, כולל כאלה שנכתבו לפני באמת לא מעט שנים, לפני פרסומו, ומשפץ אותו – הסיפור של מחר הציב בפני את האתגר הטכנולוגי הכי גדול. משום שלחלוטין אין דין 2018 ושלושת העשורים האחרונים של המאה ה-20. אנחנו באמת שלא מבינים כמה מהר השתנה העולם טכנולוגית. בעוד אנחנו צוחקים בסרטוני יוטיוב על ילדים שנותנים להם טלפון חוגה והם לא יודעים מה לעשות איתו, או טייפ קסטות והם לא מבינים איך מפעילים אותו – אנחנו כבר שכחנו איפה היינו כולה לפני עשרים-שלושים שנים. כן, כן, אנחנו - שגדלנו על תסכיתי רדיו ותקליטי ווינייל שרוטים והעתיד התממש בצורת ערוץ אחד שחור-לבן בטלוויזיה - לא יודעים כבר להסתדר בלי וויז. ואנחנו מדברים על אפליקציה בת 7-8 שנים!! מישהו זוכר איך קוראים מפה ומנווטים לפיה? עד היום אני לא מבין איך מצאנו רק בהסתמך על מפה את החדר ששכרנו בחצר האחורית של כפר הולנדי שלפני שאתה סופר עד חמש הוא נגמר לך (ויש בו רמזור באמצע. תמיד מהבהב צהוב, אבל רמזור במאתיים מטר כביש שחוצה אותו) ומתחיל הבא – תאום סיאמי של קודמו (כולל הרמזור המהבהב). וזה היה כולה לפני 13 שנים. אוגוסט 2005. איך אני זוכר? פשוט – זה היה הקיץ בו קיבלתי את הטלפון מכנרת שרוצים להוציא את הספר הראשון שלי.

בקיצור – ממש אין דין קנאה של המאה הקודמת לקנאה של ימינו. נתחיל בהכי פשוט – איך הצד הפגוע עוקב אחר הצד הפוגע? למה מחטטים בפתקים כשאפשר לחטט בהיסטורית החיפושים בגוגל, בווטסאפ, במייל?? מה זאת אומרת שאי אפשר לדבר עם בן הזוג כשרוצים לדעת איפה הוא? איך מסבירים שאי אפשר לדבר עם מישהו בכל רגע נתון ולא משנה היכן הוא נמצא? איך חיינו כשלא היה סלולרי? ואם רצינו לעקוב אחרי מישהו? איך חיינו כשבשביל לצלם משהו היה צריך לקחת מצלמה? זוכרים את הדבר המטופש הזה, לפני היות הסמארטפון? ואיך שרדנו כשלא היינו צמודים למאכן תמידי שאנחנו, מרצוננו החופשי, הצמדנו ליד? מה קרה אז, בפרהיסטוריה ההיא, לפני שהצמדנו לעצמנו את הצמיד האלקטרוני המחייג/מאכן/מצלם הזה, שמשדר לכל העולם איפה אנחנו נמצאים כל הזמן?

אז חשבתי להתאים את הסיפור לימינו אלה, אבל החלטתי שלא. הוספתי פתיחה קצרה, והשארתי אותו כמות שהוא – למעט, כמובן, תיקוני ניסוח ועריכה. מקווה שלא תסבלו יותר מדי.