על יערות הכרמל, שם ישבנו גם בכינו

הסיפור של מחר לא היה אף פעם, וגם משל לא היה. אבל פנטסיה? וודאי וודאי. אני חסיד פנטסיות גדול.

הוא נולד, כמו רוב הסיפורים שלי, מתמונה בודדת. חוויה קצרה. זיכרון יחיד. רגע בודד. רק פעמיים בימי חיי הייתי בנופש כזה – מקום מפנק מפנק, יקר יקר. כל כך יקר ומפנק, שיש שני דברים שממש לגמרי בהחלט אסורים בו : ילדים קטנים ורעש. כאילו – תחשבו על בית מלון באילת עם כל ההפעלות לילדים? עם ההסתערות בבוקר על שולחנות הבאפה כאילו שעוד רגע מתחילה מלחמת עולם ולא יהיה עוד אוכל בשום מקום. אז כזה, אבל בדיוק כזה, רק בלהיפך. כל הזמן הולכים חרישית. משונה לי לחשוב שאליעזר בן יהודה הגה את המילה הזאת – חרישית - בלי להיות במקום כזה. זה בטח הקטע שמישהו יעיר לי שהחרישית הזאת מקורה בכלל בתנ"ך ומה לה ולאליעזר בן יהודה. טוב, והמקומות האלה, העשירים והחרישיים גם מוזכרים בתנ"ך? לא? היתה לי הרגשה שלא. אז אפשר להמשיך בבקשה?

במקומות האלה אין הסתערות על הבאפה בחדר האוכל. נהפוך הוא. מי שמסתער – זורקים אותו. באים שני גברתנים ואומרים : "הסתערת, נכון? לא להתווכח! ראינו אותך עושה תנועה מהירה מדי לכיוון האוכל! חושב שיגמרו לך את הפרגית העטופה ברוטב כמהין על מצע עלי ליבנה גלילית! לתת-אדם כמוך אין מקום אצלנו. אז, בבקשה לארוז ולעוף מכאן!". לא ולא! כאן לא אילת עם ההפעלות הקולניות ליד הבריכה. כאן בחדר האוכל אתה תמיד נותן למי שלידך, גם אם הגיע אחריך, לבחור בשולחן הבאפה מה שהוא רוצה. אפילו אם הוא במקרה ייקח את חתיכת הדג המלוח הנפלא האחרונה במגש – לא תנטור לו. שריר בפנים לא יזוז. ובמסדרונות, או בחדרי המסאז'ים, מתנגנת לה המוסיקה המחרידה הזאת. השקטה הזאת, נו, אתם מכירים! הרפיטאטיבית, פסאודו-בודהיסטית כזאת. נורא רוחנית (במלעיל בבקשה. רוחנית במלעיל זה בשביל מלונות הכל כלול בבורגס). לא יודע איך אתם במקומות האלה (ואני נורא נהניתי. יש לי הרגשה עמומה שמישהו יפרש לא נכון מה שאני כותב כאן. נורא נהניתי. ממש!! שלא תבינו אותי לא נכון לרגע) – אני, לו רק הייתי מאתר את הרמקולים מהם בוקעת המוסיקה החרישית, המרגיעה הזאת, הפסאודו בודהיסטית, הייתי מרסק אותם. מה יש לכם אתם? מטאליקה לא מרגיעה אתכם? מה רע בקצת system of a down או iron maiden להירגע?

אז הסתובבתי שם, רגוע כמו שלא הייתי בחיים שלי, ונהניתי עד אימה. שקט נפלא. מי שכבר מדבר, עושה זאת בלחש. כמו שצריך. אוכל מעולה. קרם דה-לה קרם. תענוג. ואתה צריך לבחור אם לנוח ליד הבריכה או לנוח בגינה או לנוח בחדר. קשה. קשה. ואז היה הרגע ההוא, שגמרתי לנוח ליד הבריכה והחלטתי קצת פעילות. מה רע קצת פעילות? איפה עושים פעילות במקומות האלה? בשני מקומות : בסאונה ובג'קוזי. אז נכנסתי לג'קוזי, וגם שם היה כיף. ישבתי לי ככה, ספון תחת בועות המים המבעבעות וזרמי המים התת קרקעיים ופינטזתי לי. מותר, לא? אם לא שם, איפה נפנטז? עם כל הרחש של הבעבוע האינסופי הזה, זה ה-מקום? לא זאת הכוונה?

עכשיו, כשערכתי שוב את הסיפור לקראת פרסומו בבלוג, לא הצלחתי אפילו להיזכר אם הייתי לבד בג'קוזי, אז, כשפינטזתי, או שהיו אתי עוד אנשים. סביר להניח שהייתי לבד. למי יש כח לפעילות מעייפת כל כך. באנו הרי לנוח. בכל מקרה, בפטנסיה שרקחתי – איך לא – היו עוד אנשים. פנטסיה לבד היא פנטסיה מקולקלת. כזאת ששמים למטה, מוסתרת בסלסילה של הפנטסיות מתחת פנטסיות טובות, מרובות משתתפים. כמו בסלסילות של תות שדה בסופרמרקט, שכדאי לא לדחוף את האצבע כי היא תטבע בתות שדה הרקוב שהם דוחפים למטה. אז הוספתי לי לג'קוזי בסיפור עוד שני זוגות. ועל מה שקרה לי עם אחת משתי הנשים הדמיוניות האלה, בג'קוזי החרישי, כתבתי לי בראש את הסיפור של מחר. אז תבלו. וכמו האזהרות שיש לפעמים בפרסומות – אנא – אל תנסו בבית. שבת שלום.