על מורות במפגשי סופר, על ילדים שלא רוצים חתימות ועל יהודית

התקופה הזאת, של שבוע הספר, היא תקופה מלאת פעילות. מכל השנה בתי הספר הכי אוהבים להזמין סופרים למפגשי סופר בתקופה הזאת של השנה, ויוצא שהחל מסיום חופשת הפסח ועד לשבוע הספר יש המון מפגשים. ומפגישה לפגישה אני שם לב איך הסבלנות שלי הולכת ומתקצרת. זאת אומרת – בעבר לא מעט פעמים במפגשי סופר מורות היו מוציאות אותי מדעתי. ביותר מדי מפגשים הן חושבות שהגיע הבייבי סיטר והן פטורות מעבודה. אז הן בודקות מבחנים, תקועות בסלולרי, יושבות על מחשב הספריה ומשייטות באינטרנט. אבל הכי גרוע זה כשהן יושבות יחד ומדברות. זה אשכרה מוציא אותי מדעתי. יושבים עשרות ילדים בשקט ומקשיבים ודווקא הן מפטפטות ומקשקשות. במקרה הזה אני נוהג לעצור, ללחוש לילדים שאני הולך לעשות משהו שאני חולם עליו מכיתה א' ופשוט, בלי בושה ובקול, נוזף בהן. אלא שבזמן האחרון, בגלל ריבוי המפגשים, שמתי לב שאני חוטף את הג'ננה גם כאשר הן שקטות. כלומר – מתוך 4 המפגשים האחרונים בשניים קרה מקרה דומה. יושבות להן 3 מורות, כל אחת בפינה אחרת, כשבאולם יש יותר משמונים תלמידים שקטים ומקסימים משלוש הכיתות, אבל הן כל המפגש תקועות בסלולרי. אלוהים יודע מה הן עושות שם. אני רק יודע שאני בקריזה עליהן. המון מחשבות עוברות לי בראש – ואף אחת לא ממש טובה.

חוץ מזה בתקופה הזאת יש את ההתייצבות לשעתיים פלוס בכיכר רבין. מה אני אגיד לכם? זה יכול להיות כיף גדול – כשמגיעים הרבה ילדים והורים ורוצים חתימות (לשמחתי, השנה בשתי הפעמים בהן הייתי היה ממש בסדר. בפעם השניה היה ממש ממש טוב). אבל, וזה קרה בעבר, יש פעמים שזה יכול לבאס. במיוחד בהתחלה, כשהוצאתי רק ספר או שניים – היו פעמים לא נעימות, בהן אתה עומד שם שעתיים וחותם על אולי חמישה-עשרה ספרים. מאז כל פעם יש לי טיפה חשש כשאני מגיע. לשמחתי, כמו שכתבתי, השבוע, גם בגלל שיצא ספר חדש וגם בגלל שאין לי מושג למה – היה על הכיפק.

ולסיפור של השבוע. אז אחרי שדיכאתי אתכם בשבוע שעבר, הגיע הזמן לסיפור עם סוף מחוייך, לא? חוץ מזה, גם טיפה סקס לא תזיק, לא ככה? טוב, שלא נבנה כאן ציפיות מוגזמות – לא ממש סקס. הקדמה של הקדמה לדבר האמיתי.

אז הסיפור של השבוע מספר על הפעם הראשונה שלנו, הגברים. וחשוב לי שתדעו לכן, בנות, שאין גבר בעולם שלא זוכר, ואני בדקתי עם כל הגברים שאני מכיר, את הרגע המיוחד הזה של הסיפור הפעם. שלא ישקרו לכן. אנחנו זוכרים. בכל זאת - הרי זה היה הדבר הממש שווה הכמעט ראשון בו נתקלנו כשנולדנו ומאז ועד שנמות אנחנו נמשיך לחפש אותו. תחילה, כתינוקות, בצורה לא מודעת, ואז, בבגרותנו, בפירוש במודע. וחשוב שתדעו – יש הבדל גדול מאד בין המפגש האקראי, האגבי, הראשוני, לבין הפעם הראשונה בה האוצר הזה מוצג לנו, ועוד מרצון. בהתנדבות אקטיבית. בנות, ברגע ראשוני זה - אין מאושרים מאיתנו. את הרגע הזה ננצור לעד. והסיפור על השניה המכוננת ההיא.