על פנטסיות ואגסים בשלים

מקורו של הסיפור של מחר בשכנה אגדית שראיתי לפני המון שנים במעלית בבית של קרובי משפחה שגרו בחולון. הייתי סטודנט. שנה שניה נדמה לי. ההורים ביקשו שאמצא כמה שעות בין השיעורים באוניברסיטה ואבקר את הדודים מהעיירה שלהם בגליציה, שגרו בחולון. האמת היא שכחיפאי שמעתי שמועות שיש אנשים שגרים דרומית לדירתם של סבא וסבתא ברחוב בן יהודה 37 בתל אביב. בבית הספר היתה מפה על הקיר שבה, חד משמעית, נראו עוד חלקים של מדינת ישראל דרומה לתל אביב. אפילו הייתי שם. באילת בטיול השנתי של כיתה י' ובסיני בטיול של י"א זאת אומרת. בעצם, גם בה"ד 1 היה דרומה לבן יהודה 37 בתל אביב. אבל חולון? מה זה המקום הזה? מי גר שם בכלל? זה דרומה לחדרה, השמועה אומרת. אז מסתבר שיש עיר כזאת. עובדה. הייתי. אולי יש שם כיכר על שמי, לזכר הביקור ההיסטורי של חיפאי בעיר. ואפילו יש בה חנויות ובתי קפה ובתים גבוהים. באמת, לא משקר. ובאחד מהבתים הגבוהים האלה גרו הדודים מגליציה. אמא, בשמיים, בטח כועסת ששכחתי את שמם. טוב, שיהיה – מנחם וגולדה נשמע הגיוני.

ובבית הדודים היתה מעלית, דבר שאני, כחיפאי, כמעט לא נתקלתי בו. בילדותי, למיטב זכרוני, עד שבנו את ה"פורונקל", כפי שכינה אבא ז"ל את מגדל האוניברסיטה הבולט כחטוטרת על רכס הכרמל, או את ה"מפלצת" החוסמת את חוף הכרמל, לא היו בניינים מרובי קומות בחיפה. מעלית היתה משהו אקזוטי בו נתקלתי לעתים נדירות מאד. נדמה לי שאולי היתה כזאת בביקורים אצל דוקטור שפאן, הרופאה האגדית המקומטת עד כדי פחד אלוהים במרפאה הגדולה של קופת חולים ברחוב אבן סינא בהדר, קרוב לפלאפל הכי טעים בעולם אצל אחמד, מול קולנוע ארמון.

באתי לדודים, מצויד כמצוות אמי ז"ל, בזר פרחים, מסורק ולבוש יפה. בכל זאת – מגליציה נשארו כל כך מעט קרובים, אז צריך להשאיר רושם טוב. הם קיבלו אותי בשוקולדים עטופים בנייר צלופן אדום מבריק ומיהרו לשים את הפרחים בוואזה, לא לפני שקראו קריאות הערכה ותדהמה כראוי. אבל אני מקדים את המאוחר. במבואה בכניסה לבניין רב הקומות בו גרו הדודים עמדה, זקופה, מפוארת, גאה, עורה נטול האיפור חלק עד מבהיק, עיניה רכות, מרשימה, מתולתלת, אישה. היא החזיקה בעגלת תינוק (בסיפור הם הוכפלו לתאומים לטובת הרושם הספרותי. שניים תמיד טובים מאחד. הסיפור נשמע אחרת לגמרי עם תינוק בודד). וכל שקרה לי אי פעם עם האישה היפה הזאת, עם אשדי התלתלים החומים שלה, היה החלפת מבטים בת שתי שניות אולי. אוקי, סביר להניח שהיו שם חמש או אפילו עשר שניות. אולי המעלית ירדה מהקומה העליונה ולקח לה זמן. אבל מבט היה שם. בטוח. והדדי. זה לא שרק אני לטשתי מבטים. היא החזירה. לא הייתי זוכר את העיניים הכחולות היפות האלה ארבעים שנים אם לא היו שם, נגיד, שלא נגזים, מבטים הדדיים של עשר שניות. ואז החזקתי לה את דלת המעלית פתוחה, כשהיא נכנסה עם עגלת התינוק. בעצם, מבחינה טכנית גרידא, לא היה מקום במעלית לשלושתנו – היא, אני והעגלה. אבל המבט הזה שלה לא השאיר לי מקום למחשבה או להתחשבות. אלוהים יודע מה היא חשבה על הצעיר גס הרוח הזה, שדוחק אותה לפינה ונדחס גם הוא למעלית. ועמדנו ככה רגע עד שדלת המעלית נסגרה. והיה שם עוד מבט. אולי רק שלי. זה כבר אני לא בטוח. והמעלית עלתה ועלתה. והיא ירדה בקומה תשע, כשאני עומד כמו אידיוט, מחכה שמשהו יקרה אחרי שהיא יצאה. המעלית לא זזה. יכולתי להרגיש את מבטי התמיהה שלה מעבר לדלת הסגורה. איך יקרה משהו אם שכחתי בכלל ללחוץ על קומת הדודים? שש אני חושב שהיא היתה, הקומה שלהם, אבל בסיפור שיניתי לשלוש. צריך להרחיק עדות, ככה אתגר קרת אומר. והריח שנשאר במעלית המם אותי. היום אני חושב שאולי היו אלה בכלל הוורדים שקניתי במצוות אמא, ולא הבושם שלה, אבל בסיפור זה הבושם שלה, של האישה הבשלה בעלת בריכת התכלת בעיניים, שעיני הסטודנט הצעיר רואות ולא שבעות. בסיפור, כמובן, הרחקת עדות וכל זה, הריח הוא הבושם של כל הנשים הבשלות בעולם.

וככה, שלושים שנים באיחור (הסיפור, בכל זאת בן פלוס מינוס עשר) נולדת הסיפור הזה. פנטסיה מתחילתו עד סופו, של סטודנט ושכנה ומעלית ושזיפים בשלים יותר או בשלים עוד יותר בסופרמרקט השכונתי.

אז תבלו. והערה לסיום - לשני הקוראים שמעירים לי על מילים גסות פה ושם – אזהרה. יש שתיים כאלה בסיפור. אחת ממש ממש גסה. אז אפשר לדלג. שאר הסיפור, בעיני לפחות, כיפי. אז, כאמור לעיל – תבלו.