על פרידות ארוכות וקצרות

הסיפור של השבוע חוזר לחוויות הפרידה מההורים. אני יודע שיש כל מיני סוגי פרידה. לא חוויתי את הקצרה, הפתאומית, כשההורה מת ממש צעיר. התקפת הלב של אבי בגיל 68 הסתיימה בניסור עצם בית החזה וצלקת בה התפאר ב25 השנים שאחרי הניתוח. אמי נפטרה בגיל הצעיר יחסית להיום, אך עדיין – 73. אני חוויתי שני סוגי פרידה : הארוך והקצר והקצר הארוך. למה אני מתכוון? הארוך והקצר היה אבא שלי. הרבה זמן "חיכינו" הוא ואני למותו, ואז הוא נפטר במהירות. משנה לשנה כמות התרופות שלקח התרבתה עד שהכלים המיוחדים האלה שבנו לזקנים – עם התאים לתרופות בוקר, צהרים וערב לפי ימי השבוע, כמעט הפכו קטנים מלהכיל את מספר הכדורים שבלע כל יום. וככה, מניתוח מעקפים להחדרת שסתומים (פעמיים) עם כמויות כדורים אדירות אבל בצלילות, עירנות והכרה מלאה הוא התנהל לו עד גיל 93, מתגאה בפני בכמות דפי הספר שהיה קורא כל יום (רציני – הקצב היה משהו כמו 60-80 עמודים ביום. לקראת הסוף הלחץ עלי היה למצוא לו ספרים שלא קרא). ואז, אחרי יומיים של חוסר תיאבון ודיכדוך רציני, הוא התעורר בבוקר, קרא במרץ למריה, המטפלת המסורה ואמר שהוא רעב. היא מאד שמחה, כי באמת אהבה אותו ולא שמחה על מצב הרוח הירוד שלו ועזרה לו להגיע לאמבטיה, לטקס האהוב עליו – משהו כמו רבע שעה שלו, יושב על הכיסא המוגבה ליד הכיור עם תכשירי ניקוי השיניים הקפדני (גם בהן, בשיניים המקוריות שלו עד גילו המאוחר הוא התגאה). ואז, בתוך שניה אחת נשמט ראשו, פגע בכיור לידו ישב ובזה הסיפור נגמר.

את סוג הפרידה השני חוויתי עם אמי. זה התחיל באבחון שגוי של דלקת ריאות בגיל 73 ואז, עדיין בתוך אותה שנה, מספר חודשים מאוחר יותר, באבחון הסופי של סרטן ריאות מתקדם. אז נכון שהיא לא עשנה סיגריה מימיה, אבל מה איכפת לו לסרטן. ריאה היא ריאה. והרופא דייק לגמרי בתחזית שנתן לנו עם הבשורה. הוא אמר חצי שנה, וזה היה חצי שנה, give or take a day. וההתמודדות הזאת, עם אמא דועכת על פני חודשים, סובלת כאבים, מנסה להתמודד בשיטות הקונבנציונליות עם הסרטן (צריך לבדוק פעם עם הרופאים האלה, שממשיכים להמליץ על הטיפולים הכואבים והאכזריים האלה עד לשניה האחרונה. מה עובר עליהם? הם לא יודעים מתי די, וצריך לתת למטופל פשוט לא לסבול?) וממשיכה להתפייד מול עינינו, היתה קשה. ההורים בחיפה, אני בתל אביב, אחי ואחותי בירושלים – לא קל. ובמשך חודשים נסעתי כל יום שישי לפנות ערב, בהתחלה עם המשפחה ואחר כך, כשהיא סבלה יותר ויותר והתקשורת אתה הפכה קשה, לבד. וזה לא היה פשוט - הנסיעות האלה והפרידה הארוכה הזאת. ממש לקראת הסוף, בשבועות האחרונים, הנשימה הפכה לחרחורים בלתי אפשריים עד שלא יכלה לדבר.

ועל הרקע הזה, של פרידה הקצרה אך הארוכה מדי (אני יודע שלא מעטים מהאנשים הקרובים לי אומרים שאין דבר כזה "ארוך מדי" בהקשר הזה. אבל זאת אמא שלי. לי מותר) ובזמן הפרידה הארוכה אך הקצרה בסופו של דבר מאבי נכתבו כמה סיפורים. לצערי אמי לא זכתה לראות את הסיפור הראשון מתפרסם ב"העיר", ובוודאי לא את הספרים שהתחילו להגיע לחנויות הספרים 7 שנים אחרי מותה. לא כל הסיפורים נשארו. זה של מחר הוא אחד מאלה שכן. ומה שנשאר בו – שלא תהיינה אי הבנות – רובו פנטסיה. ההורים ממש לא היו ייקים, שביתת הזבל היתה מתישהו אחר בכלל, וביתם הזקן של הורי לא שוכן בין שני בתי מידות חדשים. אבל הערבוב בין "אמת" לבדיה היא לא דבר חדש בסיפורים שלי. אז, כמיטב יכולתכם מחר, תבלו.