על רובי קולטריין הגדול (תרתי משמע)

בשנות התשעים היתה בטלוויזיה סידרה בריטית מעולה בשם "המפצח". גיבורה היה פסיכולוג משטרתי בשם ד"ר פיצג'רלד, או בקצרה – פיץ, העוזר למשטרת מנצ'סטר לפתור פשעים. הוא היה אנטיתיזה לדמותו של בלש נורמלי – שתיין כבד, מהמר כפייתי, שמן, דיכאוני, לוזר סדרתי, סרקסטי ברמות קשות. You name it, he has it. אבל מה? חכם, נבון ומקסים בדרכו שלו. זכורה במיוחד האפיזודה עם רוברט קרלייל, אז עדיין שחקן אנונימי לפני שהתפרסם ב"טרייספוטינג" ו"ללכת עד הסוף", כאוהד ליברפול, ששרד את אסון הילסבורו, ועושה מה שעושה (לא רוצה לקלקל למי שיחפש ביוטיוב את The cracker to be somebody. מבטיח חוויה יוצאת דופן. בדומה ל"רצח מאדום לשחור" – לא העלילה היא העיקר אלא הדמויות במלאות והשיחות בינן לבין עצמן).

בסידרה יש כמה וכמה קטעים של פיץ עם אשתו. היא אוהבת אותו אבל סובלת קשות ממגרעותיו. בכל זאת - לא נעים לגלות שבן זוגך גילח כספים אינסופיים מהחסכונות שלכם על הימורים, ואז הוא עוד מעז לבוא אליך ולבקש ש"תלווי" לו עוד כסף להימורים ולשתיה. בכל אופן, באחד מפרקי הסדרה יש קטע מופלא בו פיץ מבין שאשתו בגדה בו, והוא, שיכור, מוזנח, פגוע עד עמקי נשמתו, מחליט להתעמת אתה. אני לא זוכר בדיוק מה הוא אומר, אבל הוא חוקר אותה ושואל ולא מפסיק לגבי מה היה. ותוך כדי השיחה אנחנו שומעים אותו, ב-voice over, מסביר את כל אחת מהטעויות שהוא עושה בשיחה. מסביר לנו למה הוא שוגה קשות, ולא מסוגל להתאפק, כשהוא רוצה לדעת עוד ועוד. והוא לא מפסיק עד שהוא מובס לגמרי, כשהוא יודע כל מה שקרה.

אז את הסיפור של מחר אני מספר מנקודת מבטו של אותו בן זוג נבגד. ואני מדבר על הבגידה הפיסית. דווקא אותה בגידה שיש בה רק פיסיות. מה שאריקה ג'ונג קראה בספרה "פחד גבהים" זיון מרוכסן. איך מטפלים בחומר נפץ כזה? מה משמעותי ומה לא? מה נחשב ומה לא? מה צריך לדעת? מה עושים עם התחושות הנכונות והלפעמים לא נכונות שיש לבן הזוג הנבגד בסיטואציה? עד כמה הסיסמא של "מה שאני לא יודע לא מפריע לי" תופסת או אפשרית בכלל? למי?

בכלל אני שואל את עצמי מה מבדיל בין בני אדם בהתייחסות לנושא הזה של הבגידה. האם יש הבדלים בין נשים לגברים? להבנתי, וסליחה מראש על הכניסה הפרועה הזאת לשדה המוקשים של הכללות מגדריות, סטטיסטית, נשים הרבה יותר נבונות מגברים בניהול מערכת יחסים בכלל ובגישה לנושאים אלה בפרט. האם לגיל יש משקל? גם כאן, לדעתי, סטטיסטית, לגיל, לניסיון החיים, לפרספקטיבה יש משקל רציני. מה באופי האנושי מאפשר חיים מקביליים? ראיתי פעם-פעמיים תוכניות על פוליאמורי וקשה לי להבין איך הם חיים, האנשים האלה? אולי אני עדיין צעיר מכדי להבין? אז נכון שגם הם מדווחים על קנאה, אבל איך באמת אתה חי עם בן זוג שלא רק עשה משהו פיסי עם מישהו אחר, אלא מכריז בקול על אהבה ואינטימיות גדולה עם אותו צד שלישי? ומה על הסליחה? הפיוס? ההשלמה? יש דבר כזה? מי מסוגל לזה? ומה תפקיד הזיכרון באירועים כאלה? איזה רשומון נקבל אם נספר אותו סיפור בדיוק מנקודת מבט של שני בני הזוג (או שלושה או ארבעה במקרה של פוליאמורי)?

בקיצור, הרבה מדי שאלות לסיפור ממש קצר. אז בסיפור של מחר ישנו רק הסיפור של מחר. אל תחפשו התעמקות פילוסופית בכל מה שכתבתי כאן. מסופר רק זוג אחד בסיטואציה אחת נקודתית. אז, כרגיל, תבלו.