על שבת בבוקר פעם פעם. בחיים אחרים.

יש סיפורים שכתבתי וכשאני קורא אותם היום הם נראים כאילו לקוחים מחיים אחרים. מישהו אחר, בעולם מקביל לפני שנים רבות. לבטח לא חיים שלי. כמו הסיפור של מחר, למשל. וזאת למרות שאני יודע בפירוש שאני משחזר בו פעולות ותחושות שלי בבית שלי ביום שבת בבוקר. אבל לפני כל כך הרבה זמן, שזה כאילו לקרוא מישהו אחר בכלל.

אז אני קורא את הסיפור, כמו שאני עושה לפני פרסום כל שבוע, ולא מבין את הכותב. על מה הוא מקטר? מה קשה לו כל כך? כמעט שאני רוצה לכתוב מן התנצלות רטרואקטיבית כזאת : אנא, סלחו לו, לכותב הזה. אבל זה הייתי אני. אני יודע שהסיפור הזה הוא צילום מצב של פעם. פעם פעם כזה. מזמן ביותר. תמונה אחת קצרה בת משהו כמו קרוב ל-20 שנים אחורה אולי רק 18. אני מבין את ההתנהגות בקונטקסט הספרותי שלה. כשאני מדבר עם זוגות צעירים, שיש להם ילדים קטנים בבית, אני שומע את אותה ערגה המובעת בסיפור. אבל היום? גם היום הייתי מתנהג ככה? לא חושב. לא יודע. לא בטוח, אבל מקווה שלא.

כשעבדתי כעת על הסיפור, לוודא שמבחינה ספרותית, עם המיילאג' שיש לי היום, הוא כתוב כמו שצריך, הוא עורר בי געגועים ותקווה. געגועים לכיף הזה של ילד קטן. כף היד הקטנה והנעימה הזאת שאוחזת אותך בדרך לסלון. הראש העייף שמונח בהכנעה שלמה על הכתף שלך. געגועים להרגשה ההיא, של לחוות אתו את כל הדברים החדשים בחייו, שלא לדבר על כל השאלות הסקרניות, הראשוניות ההן. והתקווה? התקווה שאזכה לחוויה הזאת שוב כל עוד כל חמשת חושי אתי ופעילים. מבטיח להיות שונה ממספר הסיפור של מחר. אהיה סבלני. מה זה סבלני? סוּפֶּר סבלני! ומכיל ועירני ועוד כל מיני מילים. כן, כן – חייב להודות. עליתם עלי – אני מחכה ביותר לנכדים. ביותר. חוצמזה, אובייקטיבית - זה לא הוגן לעולם. הרי בטוח יהיו לי סיפורים שווים ביותר לכתוב להם, לא? אבל ככה זה. הסנדלר הולך ערום, או יבש, או צולע. משהו בסגנון. יש כזה פתגם, לא? העיקר שהוא הולך, הסנדלר הזה.

מה שכן – בסיפור הזה, בניגוד ללא מעט סיפורים אחרים – לא נגעתי בטכנולוגיה. השארתי את כל הדברים העתיקים האלה. מלפני שנות דור. אפילו לפני פייסבוק ויוטיוב. הייתם מאמינים שהיה פעם דבר כזה? אני מספר שם על קסטת וידיאו. היה דבר כזה. נשבע. ואתם יודעים שפעם ערוץ הילדים התחיל לעבוד בשש בבוקר, ושאם הילד שלך התעורר בחמש היתה לך בעיה עד שש? אין לי מושג מה קורה היום עם ילדים צעירים שקמים מוקדם בבוקר. הרי גם אני, סבא פוטנציאלי מושלם שכמותי, לא אשב בחמש בבוקר ואקריא סיפורים. ואני גם הרי בנאדם ביקורתי, כיאה לשנים הרבות שיושבות עלי. כשאני רואה הורים צעירים, עם ילד צעיר מאד בעגלה, והם בסלולרי והילד מחזיק טאבלט ביד – צריך ממש להודות לי שאני לא תופס אותם ברחוב ואומר להם מה דעתי עליהם ועל החינוך שהם מחנכים את ילדיהם. איך היום הייתי כותב את הסיפור? עם כל ה-VOD והסטרימינג ויוטיוב והטאבלט והדור הרביעי/חמישי/שמונה מאות וכל השאר – מה היה לי קלטר על דינוזאורים כמו וידיאו? לאיזה ילד יש בכלל טלוויזיה או ממיר בחדר? אז, כחלק מהנוסטלגיה הכללית שהסיפור עורר בי, הפעם, בניגוד לרוב הסיפורים עד כה אותם עידכנתי, השארתי אותו, במימד הטכנולוגי, כפי שנכתב.

וכאן, תאמינו או לא, היה כתוב קטע ארוך אותו מחקתי. כמעט סיפור שלם שהיה ואיננו עוד. יש גבול לפולניוּת, אפילו שלי. זה בלוג פתוח, ולך תדע מי קורא אותו. אז את כל ההרהורים הנוספים שיש לי על נושא ההורות והסבאות אכתוב פעם פעם. ומקווה מאד שהם יהיו מחויכים ומפויסים. יאללה, תבלו.