על תקופת ההיריון

אני גבר. אני יודע שזה יפתיע את חלקכם, אבל זה מה יש. גבר. שמתי לב לזה לאחרונה, ואני חי עם זה בשלום. ובתור שכזה, וגם העובדה הבאה הולכת להפתיע אתכם - יש לי לא מעט מגבלות. הגדולה שבהן, לפחות מבחינתי – אני לא יכול ללדת. נכון, אני תמיד צוחק על הנשים שהמזל של המין האנושי הוא שיכולת ההולדה נפלה בחלקן. שהרי, אני אומר, יכולת השיכחה שלכן, בנות, היא הסיבה שהמין האנושי עדיין קיים. לו היה הדבר תלוי בנו, הגברים – גג ילד אחד היה לכל זוג. אנחנו לא משוגעים לעבור את האירוע הזה של הלידה פעמיים. וזה לפני שדיברתי על הסיפור של חופשת הלידה. איזה גבר היה מופרע מספיק, אחרי שחווה פעם אחת את התהליך, לחזור לשלושת החודשים הראשונים של ההריון, עם כל הבחילות הההקאות, ואז להשתנות המבהילה של הגוף – 20 קילו להוסיף למשקל בשמונה חודשים??? מישהו כאן השתגע?? - והחום בקיץ והבגדים שצריך לקנות ואלוהים יודע מה עוד?? תראו לי גבר אחד שאחרי כל התשעה חודשים האלה היה עובר את ה-20 שעות של כאבי תופת של הלידה פעם שניה?? אז נכון שכל פעם שאני רואה לידה בדוקומנטרי הזה של ערוץ 10 אני בוכה, אבל, הי, זה שאני בוכה כל כך הרבה לא היה גורם לי ללדת פעמיים!

בכל מקרה, קצת רצינות - הסיפור הזה של חופשת לידה תמיד עניין אותי. אחרי כל הסיפור של ההיריון והלידה, איך אפשר לעשות את המעבר החד הזה מעבודה בפול טיים ובלחץ שכל כך צריכים אותך כולם למצב של לבד בבית במשך שעות על שעות כשרק מישהו אחד צריך אותך? והמישהו הזה שצריך אותך, איך הוא מבטא את הצורך חוץ מבכי חסר פשר? גזים? רעב? קקי? פיפי? לך תבין? ואולי הוא נזכר במשהו מאד עצוב שקרה לו בחיים הקודמים? אז ההורמונים משתוללים, יש לך תינוק שאת מנחשת מה הוא רוצה ופתאום מאישה קרייריסטית, מוקפת באנשים שצריכים אותה, כל הזמן טלפונים ומיילים, הפכת למישהי שטלפון אחד ביום הוא חגיגה. איך חיים עם זה?

עוד תובנה קטנטנה לגבי היריון, לידה וחופשת לידה. שמתי לב שאנחנו, הגברים, כמנהלים הרבה הרבה יותר סובלנים/מבינים/מזדהים לנושא הזה מאשר נשים מנהלות. אנחנו הולכים על קצות אצבעות ומקבלים בהבנה יתרה כשאישה בהיריון מסבירה (נשים מנהלות יקראו לזה "מתרצת") שמשהו קרה (אי עמידה בלוח זמנים, חיסורים) בגלל התהליך. ראיתי תגובות של נשים מנהלות, boy oh boy, כמה שאתן יותר קשוחות מאיתנו בהתייחסות לאירועים כאלה. הבנתי שזה מגיע מהמקום של "הי, גם אני עברתי כמה לידות, אז מה הסיפור?", אבל בכל פעם שראיתי את האינטראקציה הזאת מתרחשת בין שתי נשים הופתעתי מחדש. וזה היה הרבה הרבה לפני תקופת ה-Politically correct של ימינו.

אז אז מקווה שנשים לא יכעסו עלי שכתבתי את הסיפור הזה של מחר בקולה של אישה בחופשת לידה. אני מכיר את הביקורות שהיו על עמוס עוז (סליחה על ההיתלות בענפים כל כך גבוהים. כל קשר ביני לבינו מקרי בלבד) על שבחר בספרו הראשון," מיכאל שלי", לדבר מפי הגיבורה. אז ניסיתי לחשוב איך עובר יום ממוצע לאישה מצליחה שנמצאת לבד בחופשת לידה במקום מבודד. מקווה שהצלחתי, לפחות קצת.

ואסיים בברכה הרגילה – תבלו.