עלים במרזב

לאיתן, באהבה. זה לא נעשה קל עם השנים

ביום שני ירד הגשם הראשון של החורף, והוא היה נורא חזק. אחר כך הוא הפך אפילו לברד. אבא הסתכל ואמר שאם שוב יחזור הברד של שנה שעברה, יהיו עוד פעם נזקים לדשא, ואימא אמרה שמה איכפת לו, שבין כה וכה היא זאת שמטפלת בגינה, ואבא אמר שזה לא נכון, והם התחילו לספור כמה פעמים כל אחד מהם טיפל בגינה בחודש האחרון, ותום אמר שאולי די, וששניהם עובדים אותו הדבר בגינה, ואבא אמר נכון, ואימא גם כן הסכימה, וכולנו המשכנו להסתכל בברד שירד וירד עד שכיסה את כל הדשא שהם עובדים עליו כל כך הרבה, וגם את המזרקה הקטנה, שאבא כל כך גאה בה, עם הבריכה הקטנטנה והפסלים של הצפרדעים. אחר כך שוב ירד סתם גשם, ותום חזר לחדר שלו, לעשות שיעורים, וטל חזר למשחק המחשב שהפסיק בשביל לעמוד עם כולנו ליד החלון הגדול בסלון ולהסתכל על הברד, ואימא אמרה שאולי די כבר עם המשחק הלא חינוכי הזה, ואבא הסכים, וטל אמר שהם לא מבינים כלום, והמשיך לשחק, ואלי צלצל דורון להזכיר לי שמחר אנחנו לומדים יחד למבחן הגדול בתנ"ך ולשאול אם זה נכון שיש בשבוע הבא מבחן חוזר במתמטיקה. מכל המקצועות, תנ"ך זה המקצוע הכי מעצבן. רק אלוהים יודע מה המורה הזאת רוצה שנכתוב בתשובות כדי לקבל ציון טוב. טוב, בסדר, נכון, זה קצת מצחיק להגיד רק אלוהים יודע לגבי שיעור תנ"ך, אבל ככה אני מרגיש, וזהו.

בערב, כשישבנו לאכול, אבא אמר שצריך לנקות את המרזבים, שלא יחזור הבלגן שהיה לנו לפני שנתיים, כששכחנו לנקות, והעלים הצטברו והצטברו עד שלמים לא נשארה ברירה, והם נכנסו והרטיבו את כל התקרה בחדר של תום. אימא אמרה שנכון, וחבל שהם לא עשו את זה בשבת, כשכבר ידעו מהחדשות שהולך לרדת גשם, ואבא ישר רצה לצאת ולנקות, אבל אימא אמרה שמאוחר מדי, וחושך, וגם יורד עוד גשם, ואם לא עשו את זה עד עכשיו, אז מה כבר יקרה אם ידחו את זה עוד קצת ואבא אמר שטוב, והוא כבר יעשה את זה מחר, כשיחזור מהעבודה, ואימא אמרה טוב. באמצע האוכל דורון שוב צלצל, כי נזכר ששכח להגיד לי להביא את הסיכומים שלי מחר אחרי הצהרים, אבל אמרתי לו שהוא לא שכח והוא אמר את זה כבר שלוש פעמים, ואז הוא אמר שזה בטוח נכון שיש מבחן חוזר בשבוע הבא במתמטיקה ואני אמרתי שלא איכפת לי, כי אין לי כח לעוד מבחן, ושיישאר הציון שקיבלתי, ואימא אמרה שאולי די כבר עם השיחות האלה באמצע האוכל, ואבא אמר גם.

ביום שלישי לא ירד גשם, ורק היה קר. בבוקר, אימא הכינה לנו אוכל, כרגיל, ואז יצאה לעבודה. אבא אף פעם לא נמצא כשאנחנו מתעוררים. החברים שלו תמיד צוחקים על זה שאפשר לכוון על פי הזמן שהוא מגיע לעבודה את השעון של המשרד. בשבע בבוקר, בדיוק, כל יום, הוא מגיע לשם. בחמש בבוקר הוא כבר קם. פעם הוא היה קם בשביל ללכת חצי שעה על ההליכון, ואחר כך להתרחץ, ולשתות את הקפה שלו בבוקר עם עיתון הארץ. עד שהיה יוצא לעבודה היה מספיק לקרוא את כל הדברים החשובים בעיתון. את כל הידיעות על הפוליטיקה, וגם הכלכלה ומוסיקה, וכל מה שקשור למכבי חיפה. הוא אף פעם לא הבין איך יצא לו ילד כמו תום, שאוהב כל כך את מכבי תל אביב. כל הזמן הם היו רבים מי יותר טובה. והכי מעניינות זה השבתות כשיש משחק בין שתי הקבוצות האלה. אבא כבר מזמן לא הולך למשחקים. יושב בבית, מנסה לראות אם המצלמות תופסות את תום בקהל, ומקליט לו את המשחק, ומתעצבן כל פעם כשמכבי תל אביב מנצחים. ובזמן האחרון זה קורה הרבה. אני יודע שהוא קצת שמח בשביל תום, אבל הוא אף פעם לא מראה את זה. בטח לא לתום. אחר כך תום חוזר מהמשחק, והם רואים יחד את ההקלטה, ומתווכחים על כל החלטה של השופט, כאילו אפשר בכלל לשנות אותה. עכשיו הוא עוד קורא את העיתון וכל הידיעות האלה וזה, אבל הוא כבר לא הולך על ההליכון שלו, ובמקום זה לומד צרפתית. אימא דווקא שמחה. לא על זה שהוא לא עושה כושר. על זה היא לא שמחה בכלל. אלא על זה שהוא החליט ללמוד צרפתית. אימא אומרת שאף פעם לא מאוחר להתחיל, ואם יוכלו לנסוע ליום ההולדת החמישים שלו לפריס וסוף סוף יבינו מה אומרים להם, ואבא יוכל קצת לדבר עם הצרפתים, וככה הם לא ילכו לאיבוד כמו בפעם האחרונה שהיו שם, והם מתחילים להיזכר ולצחוק איך שהגיעו לאיזה שכונה בפריס שאף אחד לא דיבר אנגלית ונרטבו וכל מיני דברים כאלה. זה יהיה נהדר, אימא אומרת לו, וזה יופי שאבא עושה משהו שהוא רצה כל השנים לעשות, ותמיד דחה. וזה גם די קרוב. בסך הכל שנה וקצת היא תצטרך לחכות ליום ההולדת החמישים שלו. אז אימא עשתה לנו אוכל, ויצאה לעבודה. בחוץ ראיתי איך היא עוצרת ומסתכלת בדאגה למעלה. ישר הבנתי שהיא בטח מסתכלת לראות אם המרזבים בסדר, או שהם סתומים, למרות שזה סתם, כי בין כה אי אפשר לראות את זה מלמטה.

תום זירז אותי ואת טל לצאת לבית הספר. אבא ואימא תמיד אומרים שהוא הכי אחראי משלושתנו. אותי אימא צריכה להעיר אולי עשר פעמים עד שאני קם, אבל אני לא אשם. לא כל האנשים דומים. לי נורא קשה לקום בבוקר. זה בטח משהו בגנים, שמעתי פעם את אבא אומר לאימא, ואמא אמרה שאולי הוא צודק, וכדאי באמת מתי שהוא לבדוק עם איזה רופא, ואבא אמר שלא צריך להגזים, ואימא אמרה לו שאז בוא נתחלף, ואתה לא תצא כל כך מוקדם, ונראה אותך מצליח להעיר אותו כל בוקר, ואבא לא ענה ורק שתק. טל בכלל לא אוהב ללכת לבית ספר. הוא אומר שהמורים מטומטמים, ואבא ואימא אומרים לו ביחד שלא יפה לדבר ככה על המורים, וטל אומר שאולי לא יפה, אבל מישהו צריך להגיד את האמת, והם אומרים לו שאולי יחכה עד שיהיה בן עשר בשביל להגיד בקול לכולם את האמת והוא אומר שאם הוא גילה את האמת בגיל תשע, אז למה לחכות, והם אומרים שיש לו תשובה על כל דבר והוא אומר נכון, ואף פעם לא שמעתי אותם אומרים את המילה האחרונה בויכוחים איתו. רק תום בסדר. אפילו שגם הוא לא ממש מת על הבית ספר, בלעדיו לא היינו מגיעים בזמן אף פעם. אולי בכלל לא היינו מגיעים.

היה יום סתם. לא משהו מיוחד. היה מבחן בספרות. אני שונא מבחני פתע. בכלל, השם הזה, פתע, מעצבן אותי. איזה מין שם מגעיל. אבל דווקא יצא לי לא רע, המבחן. אולי שמונים, אני חושב. אולי קצת יותר. ולא העתקתי. אחר כך היה שיעור ספורט, שאני לא ממש מת עליו, כי המורה כל הזמן נותן לבנים לשחק כדורגל, ואני לא כל כך טוב כמו תום, וכולם מצפים שאני כן אהיה טוב כמוהו. ככה זה כשיש לך אח גדול, שהוא הכי טוב בכדורגל במושב. לפני שהלכנו הביתה, דורון הזכיר לי לבוא אליו בחמש ואמרתי לו שאם הוא יזכיר לי את זה עוד פעם אחת, אני אולי אמלך בדעתי ולא אבוא. אני אוהב להכניס לפעמים את המילים האלה, ששמעתי מאבא ואמא וכמעט אף אחד לא מכיר, בטח לא הילדים בשיכבה. אז דורון הסתכל עלי, ובטח לא הבין, כי הוא שאל אם אני בא או לא, ואמרתי לו שבטח והלכתי הביתה.

אבא חזר, כמו כל יום, בשלוש ורבע. כמו שהחברים שלהם אומרים, את השעון בעבודה אפשר לכוון לפי מתי שהוא מגיע בבוקר, ואת השעון בבית לפי מתי שהוא חוזר אחרי הצהרים. אבא אוהב להגיד שהאוטו שלו, בשעה שלוש בדיוק, מתניע את עצמו ומתחיל לנסוע הביתה, ואם הוא לא ירוץ אחריו, לא יהיה לו איך לחזור הביתה. שמעתי אותו אומר את זה, בדיוק במילים האלה, לחברים שלו, שבאו בסוכות. כל סוכות אבא ואימא מזמינים את החברים של אבא מהילדות מחיפה לסוכה, והשנה הם היו לפני חודש או משהו כזה. מנהג של זקנים. וכמו כל יום הוא הלך לישון לשעה וחצי. הוא יודע שכל החברים שלו, האלה שבאו מחיפה בעיקר, שכל הזמן אומרים איך הוא יכול לישון כל יום אחרי הצהרים, בעצם מקנאים בו. הם היו מתים, ככה הוא אומר תמיד, לחיות כמוהו. הם עובדים כמו משוגעים, ואף פעם אין להם זמן ליהנות, סתם ככה, באמצע השבוע, ממוסיקה טובה ושמש נעימה, על הדשא של הבית שלהם, כמוהו.

אבל ביום שלישי הזה הוא לא היה יכול לנוח על הדשא בשמש, כי היו עננים, והיה קר. חוץ מזה, כשהוא קם, אחרי הקפה של אחרי השינה שלו, הוא היה צריך לסדר את המרזבים. טל שיחק במחשב שלו כמו שהוא רגיל, עין אחת על המחשב, והשניה על הטלוויזיה. תום שמע מוסיקה בחדר שלו, ואני הייתי צריך לצאת לדורון, ללמוד, כמו שקבענו. אבא שאל אותי אם אני יכול לעזור לו עם המרזב ואמרתי לו שכן, אבל רק עוד שעה, אחרי שאחזור מדורון, כי יש לנו בחינה, אז הוא אמר שאין דבר, והוא יסתדר לבד. בשנה שעברה ולפני שנתיים עזרנו לו, אבל עכשיו הייתי צריך להגיע לדורון, כי הבטחתי והוא חיכה לי כבר. אז ראיתי את אבא לוקח את המקל והדלי ועוד קצת כלי עבודה, ועולה לקומה השניה, איפה שהוא יכול לעמוד על אדן החלון ולנקות את המרזב, ויצאתי. כשהייתי ליד הבית של השכנים, נזכרתי ששכחתי את הסיכומים שדורון ביקש ממני, וחזרתי. ראיתי את אבא מטפס על אדן החלון, אבל הוא לא ראה אותי. נכנסתי לחדר שלי, פתחתי את התיק וחיפשתי את הסיכומים בין המחברות. בחוץ שמעתי רעש של משהו שנפל. ישר חשבתי שאיזה מסכן אבא, שבטח נפל לו הדלי, או המקל, או כלי העבודה, ועכשיו הוא יצטרך לרדת ולהרים את זה ושוב לטפס. שדורון יחכה קצת, חשבתי, ויצאתי להרים לאבא את מה שנפל. לא נפל לאבא כלום. אבא שכב על רצפת הגינה. הוא היה מקופל בצורה משונה, ולא זז. התקרבתי אליו וראיתי שהוא נפל רע מאד. אדן החלון לא כל כך גבוה. שמעתי אחר כך את השוטרים אומרים שאולי ארבעה מטר. אולי ארבעה וחצי. אבל זה תלוי, אמר להם החובש של האמבולנס, איך נופלים. יש כאלה שנופלים לא טוב, ואז זה נגמר רע, כמו המקרה הזה. הוא אמר מקרה, את זה אני זוכר טוב טוב. אני לא חושב שהם ידעו שאני שומע. אחרת הם בטח היו נזהרים יותר, ומדברים אחרת.

אז שמעתי את טל מאחורי. גם הוא שמע משהו נופל, ורצה לראות מה קרה. חשבתי שזה לא טוב שהוא יראה את אבא ככה. בכל אופן, הוא רק בן תשע. אז אמרתי לו להכנס מיד לחדר שלו, ולא לצאת. הוא אף פעם לא מקשיב לי. תמיד אני צריך להגיד לו כל דבר עשר פעמים, וגם אז הוא לא עושה מה שאני אומר. הפעם הוא ישר נכנס, בלי להתווכח. לא יודע מה בדיוק קרה. כנראה שאבא צודק, כשהוא אומר תמיד שלא חשוב מה אומרים, העיקר שחשוב זה איך אומרים.

ואז תום הגיע, כי גם הוא שמע, למרות המוסיקה, את המכה. חשבתי שגם הוא, לא כדאי שיראה ככה את אבא. אבל לתום אני לא יכול לתת הוראות כאלה, כמו לטל. אז אמרתי לו שאבא נפל, ושירוץ לקרוא לשכנים. היה לי מזל, כי הוא לא התווכח, ורץ, וככה גם הצלחתי שהוא לא יראה את אבא ככה.

עד שתום יחזור, צלצלתי לאימא. עמדתי די קרוב לאבא, ודי ידעתי מה קורה, אבל לא יכולתי להגיד לה בטלפון. אימא נוהגת מצויין. תמיד כשאנחנו נוסעים רחוק, היא הנהגת. אבא תמיד נותן לה לנהוג. הוא אומר שהוא אומנם הנהג הכי טוב במשפחה, אבל היא אוהבת לנהוג יותר ממנו. סתם הוא אומר את זה, בצחוק. כולנו יודעים את האמת, אבל זה מן משחק כזה. אבל הפעם, אפילו שהיא נהגת כזאת טובה, לא רציתי ישר להגיד לה מה קרה. אפילו נהג מצויין יכול לנהוג לא טוב במצב הזה. אז רק אמרתי לה שאבא נפל, וכדאי שהיא תבוא הביתה, כי צריך לטפל בו. לא אמרתי מאיפה שהוא נפל, שלא תבהל, אבל היא כן נבהלה. אולי לא הצלחתי. כמו שאבא אומר, שלא חשוב מה אומרים, העיקר שחשוב זה איך אומרים. אני מכיר אותה. שמעתי שהיא נבהלת, אבל רק קצת, כי לא אמרתי לה את כל האמת. עכשיו, מאיך שראיתי את אבא, ידעתי שאפילו אם היא כבר נורא תמהר, זה לא יעזור לה. אז סגרנו את הטלפון, ושמעתי את השכנים מגיעים עם תום. השכן הוא נורא נחמד. תמיד מחייך, וצוחק איתנו. אני מחבב אותו. בדחן כזה. אבל עכשיו הוא בכלל לא צחק. הוא ישר הזיז אותי הצידה, וראיתי שהוא נורא נבהל. הוא הכניס אותי ואת תום הביתה, וכל הזמן אמר לעצמו "אלוהים אדירים" וכיסה את העיניים.

ואז חשבתי, שאולי לא בסדר שלא אמרתי לאימא, וצלצלתי אליה שוב. היא בדיוק עמדה להכנס לאוטו, ככה היא אמרה לי, ואמרתי לה שאני חושב שאבא מת. אני לא יודע אם היא נבהלה או לא, כי היא לא דיברה הרבה. היא רק אמרה לי שאני אחכה לה, ושהיא באה הכי מהר שהיא יכולה.

ואחר כך באו האמבולנס, והמשטרה, והמון אנשים מהמושב, ובסוף אימא הגיעה, וגם זק"א. ובערב כבר באו סבתא, והדודים, והמון חברים. וביום רביעי היתה ההלוויה. ולא הסכמנו שיקרעו לנו את הבגד. מה אנחנו, דתיים? ורק תום אמר קדיש, כי אני לא רציתי. וטל בכלל לא בא להלוויה. הוא בן תשע, בכל זאת. נשאר לשחק אצל חבר שלו.