פנטסיה רומנטית על זיקנה

טוב, הסיפור של מחר שעשע את אבא שלי. זאתומרת, מעט סיפורים שכתבתי נתתי לאבא לקרוא – בעיקר אלה שאני מכנה "החיפאיים". וגם את הסיפור של מחר, שהוא דווקא לא "חיפאי", נתתי לו לקרוא, והוא גיחך. למה נתתי? כי הוא, בקווים מאד כלליים, התבסס עליו. אבל כדי להבין את הרקע של הגיחוך בואו נספר את האמת מאחורי הבדיה.

ובכן – אבא שלי למד באותו בי"ס בו אני למדתי – הריאלי העברי חיפה – והוא סיים אותו משהו כמו 30 שנים לפני. כלומר – הוא סיים בי"ס ב-1942 או 1943 (הוא עלה לארץ בגיל 12 ונשאר כיתה שנה בגלל אי הכרת השפה). ובתיכון, סביבות גיל 16, היתה לו חברה בת מחזורו בביה"ס הריאלי. הזיכרון שלי מטולא לחלוטין, אבל אני משוכנע שפריט מידע ספציפי זה נודע לי שנים רק אחרי שאמי נפטרה. וחבל. הוא יכול היה להיות מאד מרתק עבורי לו היה מתגלה בגיל צעיר.

למה? כי בחירת לבו של אבי בשנות העשרה שלו הפכה, שנים אחר כך, ללא פחות ולא יותר מאשר המנהלת המיתולוגית של סניף ביה"ס היסודי בו למדתי (לבי"ס הריאלי יש כמה סניפי יסודי. רק מכיתה ט'-י' כולם מתכנסים בבית בירם). שמה היה חֶניה יצחקי, וכדי להוסיף על המבוכה שהיתה נגרמת לי לו ידעתי עובדות אלה בשנות לימודי ביסודי, ניר יצחקי, בנה, היה חברי למחזור, לכיתה ולצופים.

בקיצור – אבא שלי וחניה התחתנו כל אחד עם בן זוג אחר ולמיטב ידיעתנו מעבר לשמירת יחסי ידידות כלליים (חיפה קטנה. משפחת יצחקי גרה ממש קרוב לביה"ס היסודי וגם לבית הכנסת בו התפללנו ולביתו של סבי), לא היה ביניהם דבר.

בעלה של חניה, אבא של ניר, נפטר לפני שנים לא מעטות. חניה היתה אלמנה שנים רבות, ואז אמי נפטרה. ומשהו כמו שנתיים-שלוש לאחר מותה של אמי, אבא וחניה הפכו לזוג. לא זור איך זה בדיוק קרה, אבל הם היו זוג. לא שהם עברו לחיות יחד או משהו כזה. כל אחד נשאר בביתו עד מותו, אבל השניים יצאו לא מעט לבילויים, נסעו כמה פעמים יחד לחו"ל, העבירו סופי שבוע תרבותיים עד מאד באכסניות שונות ברחבי הארץ (במיוחד זכורים לי סופי שבוע בנצרת עם הרצאות והופעות לאנשים מבוגרים. זכורה לי גם הפעם שהסעתי את שניהם בערב חזרה למלון הקטן בו לקחו חדר ברחוב הירקון וראיתי אותם מתרחקים שלובי ידיים, אבי מסייע לחניה, שראייתה הלכה והתדרדרה באותן שנים). חניה היתה מקסימה. נבונה ברמות על, חדה כתער, בעלת חוש הומור מפותח. קסם של אישה. ממש אהבתי אותה, וצער רב הצטערתי כשנפטרה משהו כמו שנה לפני אבי.

הסיפור הזה, של הזוגיות שקמה לתחיה אחרי שנות דור, שלהב את דמיוני. תזכרו - זה היה לפני אהוד ברק ונילי פריאל, וזה היה בלי הנטישה של נאווה ברק. אמא שלי ובעלה של חניה הרי נפטרו. אז כתבתי את הסיפור של מחר.

הקטע היה שנתתי לאבי לקרוא את הסיפור. הוא צלצל אלי ואמר לי משהו בסגנון "אתה מעריך אותי יותר ממה שמגיע לי. הסיפור יפה, אבל אתה מחמיא לי מדי. רק תדע שהאמת הרבה פחות מזהירה. הלוואי שבסיפור שלך היה קמצוץ אמת."

אז תקראו לבד ותשפטו מה עדיף : האמת או הבדיה.