פרוקטולוג

כשהיה בצבא, ארז אהב להסתובב, בהפסקות בין השיעורים של קורס טכנאי הקשר שעבר בבה"ד שש, ליד שירותי הבנות. השירותים של הבנים והבנות היו שניהם באותו מבנה. בצד האחד, הבנות, בצד האחר, שירותי הבנים. מבנה קטן מבטון, עם גג אסבסט, צבוע סיד לבן, מתקלף מרוב שכבות צבע, חשוף לשמש ולקור. העץ הכי קרוב, אקליפטוס דליל ומאובק, במרחק חמישים מטר לפחות. את הברזים, שהיו משותפים לבנים ולבנות, לא התקינו בתוך השירותים, אלא בחוץ, צמודים לקיר הביתן. המים היו רותחים בקיץ, וקפואים בחורף. כל כך קרים, שמעטים רחצו את הידיים ביציאה מהשירותים. כל כך חמים בקיץ, שהיית צריך לחכות כמעט דקה שלמה עד שהגיעו מים פושרים. ארז היה מסתובב ליד השירותים בצד של הבנים, כדי שלא ישימו לב אליו, עד שהיה רואה בת יוצאת מהשירותים בצד השני. הוא היה תופס אותה ליד הברז, מחכה שהמים יתקררו בקיץ, או יתחממו קצת בחורף. אז היה שואל אותה, בטון מאד מעשי, ובפרצוף ענייני לחלוטין "אפשר, בבקשה, להריח לך את הידים? כל זמן שהריח טרי, אם אפשר. חשוב לי טרי, בשביל ההינגיינה". היו לו שגיאות במילים לועזיות, שאף אחד לא טרח לתקן, כדי שלא יאבד את הראשוניות המיוחדת שלו. יחסית לאחד שעושה כל כך הרבה שגיאות, הוא הירבה להשתמש בביטוי כמו רטוראקטיבי, או לספר כמה הוא אוהב קורסון שוקולד. או, הכי הרבה, היה חוזר על רוולנטי. כל דבר היה אצלו רוולנטי או, תדיר יותר, לא רוולנטי. כשרצה לעשות רושם על הבנות היה אומר שהוא אוהב נורא את המוסיקה של סְטְרוֹיָנְסְקִי. בהתחלת הקורס ניסה מישהו לתקן לו את הרוולנטי לרלוונטי, אבל צביקה, אחד מאתנו, החבר'ה שהכירו את ארז עוד מהטירונות בבה"ד שלוש עשרה, ותיעבו אותו מאז, מיהר להסות אותו.

לא תמיד, במפגשים האלה עם החיילות, הוא ניגש ישר לשאלה שעניינה אותו. לפעמים היה מרחיב ומוודא לפני כן עם הקורבן הצעיר התורן, מאיזה סוג של אירוע היא יוצאת. הוא היה ישיר ובהיר במפגיע, כשהיה שואל את החיילת הצעירה, בפנים של עיתונאי המראיין שר בכיר "עשית קקי, או פיפי?". הוא, לתפיסתו, רק רצה לדעת מה הוא יכול להריח, אם רק תיתן לו. היום זה נשמע הזוי. היום היו זורקים אותו לכלא, אבל זה קרה לפני לא מעט שנים. התגובות היו מגוונות. החל מ"לך מפה, יא דפקט", כששם התואר מקבל תחליפים שונים מתוך גלרית כינויי הגנאי של התקופה, וכלה בצרחות בעתה של הנערות הפחות אסרטיביות. לבחורות המעטות, שמרוב בהלה או תדהמה נתנו לו להריח את כפות ידיהן, לפני שרחצו אותן, היה מסביר, בסבר הפנים המופרע שלו, שהוא מעדיף להריח אחרי קקי. אלא אם כן, היה ממשיך להרצות ברצינות תהומית, הן עשו פיפי אחרי הרבה זמן שהן התאפקו. אז הריח מספיק חזק ומרוכז, היה מניד ראשו כמו רופא המקריא דיאגנוזה לחולה שיש לו סרטן סופני, ומסיים את ההסבר, כמעט כמו הארומה של קקי. ארומה היתה יוצאת דופן. אחת המילים הלועזיות הבודדות שהוא לא התבלבל בהן מעולם. החיילות המעטות ששיתפו פעולה וזכו להסבר כולו, היו עומדות אחרי שהלך שעה ארוכה, מסבנות שוב ושוב את הידיים.

לא רק אנחנו, או החיילות האומללות, ידענו מה ארז עושה. כל הבסיס ידע. אפילו המב"ס המיתולוגי, אל"מ אברם, ידע. הרי אליו הגיעו חלק קטן מהחיילות הבוכות. היינו כל כך הרבה שנים לפני חוקי ההטרדה המינית, אז חוץ מבכי לא היה להן הרבה מה לעשות. לאל"מ אברם היו שיטות להשתקת הנושא. בכי כזה זיכה את החיילת, שרצתה פעולה תקיפה בהרבה, במתכון לקבלת חופשה, או הפחתת משמרות במטבח. לפעמים ביטול משמרת ניקוי השירותים, או החלפת משמרת שלישית בשער בשמירה נוחה יותר. אברם היה דואג להעניק את ההקלות האלה, לא לפני שהיה מוודא שהן לא יתלוננו אצל נציב קבילות החיילים. רוב המתלוננות הפוטנציאליות לא הגיעו לאל"מ אברם. רס"ר ירדני הצליח לעצור אותן. גם הרס"ר לא ממש אהב את ההתנהגות הזאת, או, אם ננסח זאת בצורה מדוייקת יותר, ממש לא אהב את ההתנהגות הזאת. אבל אבא של ארז היה ראש מינהל הרכש של משרד הביטחון, ועם ראש מינהל הרכש של משרד הביטחון לא מסתבכים. אנחנו ידענו את זה עוד בטירונות, מההיתקלות הראשונה שלו עם המ"כ בבה"ד שלוש עשרה, ואחר כך גם בבה"ד שש. כל מי שהיה צריך לדעת, ידע. ואם מישהו במקרה לא ידע, ארז היה שם לדאוג להכחיד את הבורות הזאת. הרבה ציוד, של חיל הקשר בכלל, ושל בה"ד שש בפרט, היה תלוי ברצונו הטוב של ראש מינהל הרכש. אגדה אורבנית, או לא, נלחשה מפה לאוזן בצבא. אף אחד לא ידע כמה אמת יש בו וכמה בדיה. בבה"ד שלוש עשרה, כך סופר, הפסיקו את בניית חדר המשחקים של הסגל באמצע. החדר, שכל המ"כים והמ"מים חיכו לו בכליון עיניים, עם הטלוויזיה הצבעונית הראשונה בצבא, 25 אינטש, ושולחנות פינג פונג וביליארד תיקניים. הכל נפסק אחרי שארז רותק לששי שבת, על התחצפות למב"ס. מאז היה ברור שעם הבן של ראש מינהל הרכש של משרד הביטחון אף אחד לא מתעסק. לא אל"מ אברם, שחייב לדאוג לבסיס שלו, ואפילו לא רס"ר ירדני האיום, שהפתגם האהוב עליו ביותר, במסדרים הלא נגמרים של בה"ד שש, היה, "רק אלוהים יש מעל ירדני, הבנתם? מי יש מעל ירדני האיום? נכון, הרמטכ"ל ואלוהים".

כל זה נפסק, כשלרונית נמאס. רונית היתה מלכת יופי, או מלכת חן, או משהו כזה. התואר המדוייק לא ממש שינה, כי היא היתה יפה כמו מלאך, ומושא ההערצה והתשוקות של כולנו. כנראה שלאל"מ אברם היה כוח בצבא, כי היא איכשהו לא הגיעה לחיל אוויר, ולא למטכ"ל, אלא נחתה בלישכתו. בצעדים מלכותיים היא היתה מסתובבת בבסיס, מסתכלת על רובנו, כולל אברם ממרומי המטר שמונים שלה. להגיע למשפט אצלו, דבר איום ונורא מאז ומעולם, הפך לאירוע כמעט נעים הודות להמתנה מחוץ למשרדו, בלישכה המוארת על ידי רונית. היא גם היתה נחמדה. לא היכרתי מלכות יופי לפניה, אבל זה לא הפריע לי לגבש דיעה מוצקה על אופיין. רונית לא היתה מה שחשבתי שמלכת יופי צריכה להיות. היא היתה ידידותית, חברמנית וחייכנית. רק מבחינת הגובה היתה לנו בעיה. היא היתה היחידה בבסיס שהסתכלה עלינו מלמעלה.

יום אחד, השירותים בלשכה היו מקולקלים, ורונית נאלצה ללכת לשירותים שלנו, חיילי הקורסים. שם ארב לה, כמו לכולן, ארז. הוא לא עשה אפליה, וכשהיא יצאה, הוא נתן לה את אותו השירות שנתן לשאר החיילות. רונית הקשיבה, זרקה בו מבט ארוך, אנטרופולוגי, ובלי לענות, הניפה את רעמת השיער החום הבלתי אסוף שלה, והידסה חזרה ללישכה. לקח לאנשי התחזוקה של הבה"ד יום שלם לתקן את השירותים של המב"ס, למרות שכנהוג בחיל הקשר, הם עזבו את כל המטלות שלהם והשקיעו את כל מרצם רק בנושא הזה. לכן רונית הגיעה באותו יום פעמיים נוספות לשירותי הבנות, ופעמיים חיכה לה הפרוקטולוג, כינוי שהדבקנו לארז מאחורי גבו. בפעם השלישית שנכנסה לשירותים, היא שהתה בהם זמן רב. אנחנו, שאר חניכי הקורס, התאספנו ליד חלונות הכיתה, והסתכלנו על המבנה הלבן הנמוך, מחכים ליציאתה. ואז רונית יצאה. ארז חיכה מעט, לוודא שהיא הולכת לרחוץ את הידיים, וניגש אליה. היה יום חם במיוחד, ורונית עמדה וחיכתה שהמים יצטננו. ראינו אותו שואל אותה משהו. במקום ההתעלמות של הפעמיים הראשונות, היא דווקא הקשיבה לו, ואפילו אמרה משהו בחזרה. הוא המשיך לדבר, ונראה היה ששיחה שלמה מתפתחת ביניהם בנושאים האהובים עליו. היא עשתה תנועה מזמינה ביד, והוא התכופף לעברה, כדי לשמוע טוב יותר. באותו רגע היא הוציאה את היד האחרת, שהחזיקה קפוצה עד אותו רגע מאחורי הגב, ודחפה אותה לפנים של ארז. מהמרחק בו עמדנו לא יכולנו לראות מה היא עשתה בדיוק, אבל את צעקותיו של ארז שמענו עד לצריף כיתות הלימוד. הוא עזב אותה בריצה, ידו האחת מכסה את פניו, ידו השניה שלוחה לפנים, מגשש דרכו, נתקל באבנים, עד שנתקל בעמוד חשמל, נפל והשתתק. יצאנו בריצה מהכיתה, והתקרבנו לראות מה קרה לו. הוא רק התעלף. במרכז מצחו התנפחה לה במהירות חבורה גדולה, שמאוחר יותר השאירה לו כתם כחול גדול. בשלב זה היא עדיין הלכה והאדימה. משווה לשאר פניו, המרוחים בצואה חומה, מראה משונה.

אחרי המקרה הפסקנו לדבר מאחורי גבו, ועברנו לקרוא לו בגלוי, בפניו, פרוקטולוג. לפעמים ארז הפרוקטולוג ולפעמים רב"ט פרוקטו. כשלא הבין את המילה, הסבירה לו נשמה טובה מהקורס מה פירושה. שבוע אחרי ששמע מכולם, כולל מפקדי הקורס, את הכינוי, נעלם ארז מהבסיס. השמועה אמרה שאבא שלו סידר לו איזה ג'וב בגל"צ, או במיפקדת חיל חינוך, צמוד לאחת הלהקות הצבאיות. בכל מקרה, יותר לא ראינו את ארז. הוא הפך לעוד אחת מהאגדות האורבניות של בה"ד שש.

ואז, כשראיתי את ארז, עשרים שנים אחר כך, לקח לי כמעט שעה להיזכר מי הוא. היינו בישיבת משא ומתן אינסופי עם ועד העובדים של מפעלי פלדה עתלית. אני ייצגתי את ההנהלה בדיון. היה לי, כעורך הדין של המעסיק, אישור להציע עוד אחוז אחד העלאה בשכר לשנה, ולרדת בעשרה איש ממניין המפוטרים. ממש מעט. זה כל המרווח שהיה לי בדיון, וזאת אחת הסיבות לכך שהוא לא נגמר. הסיבה העיקרית היתה, כמובן, שלא הגענו לשלב המשבר הגדול, שמחייב סיום. היינו בסופו של השבוע השני של העיצומים במפעל. ההסתדרות לא התערבה עד שלב זה בסכסוך, אבל פעלה ברקע. היה לנו ברור שמנהלי המשא ומתן מצד העובדים, מקבלים הנחיות מפרץ, שהחליט לעשות מהמפעל דוגמא למעסיקים האחרים במשק. אחת לשעה היינו יוצאים, העוזרים שלי ואני, להתייעצות קצרה, כביכול. גם הם ידעו שרק אני יודע מה מרווח ההתפשרות שנתן לי המנכ"ל, ואני לא הולך לשתף אותם במידע הזה. התפקיד שלהם היה לעזור לי לא לזוז מהעמדה אותה הצגתי, תהא אשר תהא. לכן לא עשינו כלום בהפסקות הללו, חוץ מלעשן, לשתות קפה ולדבר על כדורגל.

כשחזרנו לחדר, מאחת ההתיעצויות חסרות התכלית הללו, ראיתי אדם שהתווסף לנציגי הועד. לא מקובל לשנות צוות באמצע המשא ומתן, אבל הם הסבירו שהוא יועץ משפטי ששלחה ההסתדרות, והוא בא רק לעזור בגיבוש ההסכם. למרות שאמרו את שמו, לא קישרתי תחילה את השם לפנים. ארז שהיכרתי לפני עשרים שנה היה חייל רזה, יהיר ועצבני. ארז שהתווסף לישיבה כעת, ישב, חנוט בחליפה שבקושי עלתה עליו, חנוק בעניבה למרות החום הרב שהיה בחדר. חלק מטכניקת המשא ומתן של ההנהלה היה לחסוך בהוצאות חשמל, כביכול בגלל השביתה, ולנסות להמית את הוועד מהחום. כשהוריד את הז'אקט, אחרי ששם לב שאף אחד חוץ ממנו לא לבוש בחליפה, הוא חשף חולצה לבנה, המכסה רק בקושי כרס מפותחת, מוכתמת בכתמי זיעה ענקיים מתחת לזרועותיו העבות. שיער דליל, שבבוקר היה כנראה חפוף, לח ומסורק למשעי על כל הקרקפת, משווה לו מראה צעיר יותר, עכשיו היה יבש, מקורזל, קלוש ודהוי, מוסיף שנים לגילו הביולוגי. טבעת נישואין מוזהבת גדולה, שהוצמדה לפני שנים לאצבעו, נראית כאילו הולחמה אליה ותרד רק אם תנוסר, לופפת את בסיס האצבע, תומכת אך בקושי בבלון בשר קטן שהיה שאר האצבע.

בהתחלה הוא שתק, או התלחש עם נציגת הוועד, או עם יושב ראש הוועד, המכהן בתפקיד מאז הוקם המפעל פחות או יותר. פועל ייצור משופם ותיק שנים. כמעט שעה עברה עד שהפסיק לייעץ והתערב לראשונה בדיון. בטון תקיף הוא אמר, שלפי מה שהוא רואה, אנחנו לא מתקדמים לשום מקום. כדאי שאגיד, כך אמר בפסקנות, להנהלה ששלחה אותי, שהעיצומים לא נפסקים, והחל ממחר הם מחריפים, והופכים לשביתה כללית. מה שהיה עד עכשיו היה רק המתאבן, התריע. המנה העיקרית תגיע החל ממחר בבוקר, פירט, ולא כדאי להכביר מילים. הוא שידר רוח מיליטנטית חדשה בדיון. כשהבנתי שנוכחותו, שהוצגה על ידי הועד כצעד לקראת סיום המשא ומתן, עומדת רק להקצין את המשבר, החלטתי לבקש הפסקה כדי לחזור ממנה עם גישה חדשה. אני אצלצל לבוסים שלי ואבקש את כל הויתורים שהם מוכנים לתת, מרחב גדול יותר להתמקחות. הטיפוס הזה, שנראה לי מוכר, אבל לא הייתי יכול לזכור מאיפה, לא יוותר בקלות. הוא יקשיח את העמדות, הנוקשות מראש של הוועד. הוא, אחרי שנטל את הובלת הדיון מצד הוועד, הסכים לבקשתי להפסקה, אבל, איים, בתנאי שנחזור עם משהו רוולנטי לנושא שעל הפרק, ולא עוד מסכי עשן ונסיונות לגרור את המשא ומתן לאינסוף. רק כששמעתי את הרוולנטי הזה, קישרתי את עורך הדין ארז גבעתי עם רב"ט ארז גבעתי המריח. עורך דין? אסיר, שמרצה מאסר בגין עבירות מין, זה מה שחשבתי שיהיה כשאפגוש אותו שוב. לא להאמין, עורך דין ארז גבעתי. יש שילובי מילים בשפה העברית שצריך לגלגל הרבה על הלשון עד שמתרגלים אליהם. איך הצליח לגמור בית ספר למשפטים? איך מישהו לוקח אותו לנהל משא ומתן כזה? מי קיבל אותו להסתדרות? מעניין אם אבא שלו עוד בחיים, וממשיך לעזור לו. גם את האישה, שהסכימה להתחתן איתו, אבא סידר?

ארז היה מלא מרץ, משועשע מהרושם הגדול שעשה, ולא ניכר היה שהוא מזהה אותי. כנראה שלא הייתי חייל מרשים ביותר, אם אחרי חודש וחצי יחד אתי באוהל בבה"ד שלוש עשרה, ועוד חודשיים, עד שעזב אותנו, בצריף, עם עוד שישה חיילים בבה"ד שש, הוא לא זוכר מי אני. יכול להיות שגם אני נראה לו קצת מוכר, והוא מנסה להוריד ממני כמה קילוגרמים ולהוסיף לי קצת שיער שחור כדי להיזכר. אם עסק בנסיון לשייך את פני לזכרון מהעבר, הוא הסתיר זאת יפה. בכל מקרה, הוא הסכים ברוחב לב להפסקה שביקשתי, ורק שאל איפה השירותים במפעל הזה שלנו.

יצאתי החוצה, מלווה בצוות הרגיל, לחדר הישיבות שהוקצה לנו. לכולם היה ברור שמשהו השתנה במשא ומתן, עם הצטרפותו של ארז לצוות השני. אף אחד לא התבדח, וחוץ מלעשות לי קפה, ולתת לי לעשות כמה שיחות טלפון עם הממונים, לא התנהל כל דיון. אחרי שקיבלתי אישור לעוד חצי אחוז ועוד חמישה איש שימשיכו לעבוד, חיכיתי קצת. לקחתי את הזמן הדרוש לצד השני לראות שאנחנו רציניים. לא ניהלנו דיון, לא היו סיפורים ולא בדיחות. אם הוא נשאר כמו שהיה אז, יכול להיות שהמרחב הנוסף שקיבלתי לא יספיק, ואנחנו ניכנס למשבר אמיתי בשביתה. מדיוני ההנהלה במהלך השבועיים האחרונים, הבנתי שהחרפה בעיצומים והמשך שלהם עוד שבוע עד שבועיים יכולה להביא להשבתת מגן מצד הבעלים. לקוחות בארץ השתוללו, אבל אין להם אלטרנטיבה אמיתית. לקוחות בחו"ל, לעומת זאת, אליהם הופנה המעט שהמשיך המפעל לייצר, התחילו להרגיש במחסור. להם יש ברירה, לפעמים מקומית ואטרקטיבית יותר משלנו. השבתת מגן תגרום לאיבוד חלק גדול מהם. כך עלול המפעל לאבד כמעט חצי מההכנסות, וזאת מכת מוות להרבה יותר מישרות ממה שהוועד בעיקשותו מנסה לשמור. חייבים להוציא את הדיון מהמשבר הזה, אמר לי המנכ"ל בטלפון, כשהסביר שיותר מהוויתורים האלה, אין לו אפשרות לתת.

המועקה בחדר היתה גדולה. העליצות, שהיתה כל זמן שהרגשנו שאנחנו מתקדמים לכיוון שרצינו, התחלפה, כפי שקורה לעתים במשא ומתן כזה, באווירת דיכדוך כבדה. אסור לצאת ככה חזרה לחדר הדיונים. זה מתכון להפסד גדול יותר. אני חייב להתרענן ולעודד אותם. לבשתי חיוך רחב, ביקשתי לעשות לי עוד קפה, והבטחתי לתדרך אותם איך ממשיכים, ולעשות משחק תפקידים קצר, כשאחזור מהשירותים.

לקחתי את הזמן שלי בתא הקטן בשירותים. מצאתי שם, על הפח, עיתון משלשום, מקופל על עמוד הספורט. בדקתי שהוא יבש ונקי יחסית, פרשתי אותו, והתחלתי לקרוא את תוצאות המשחקים שהיו בשבת. כשהגעתי לליגה הבלגית, אחרי שעברתי את ליגת העל, הליגה הלאומית והליגות האנגלית, הספרדית והאיטלקית, שמעתי זרם מים יורד בתא הסמוך. קיפלתי את העיתון, החזרתי אותו למקומו על הפח, הורדתי את המים, ויצאתי. עמדתי ושטפתי ידיים, כשמהתא השני יצא ארז, רוכס את המכנסיים, שחגורתם מתקשה לעמוד בלחץ הבטן שמעליה. הוא הנהן לעברי, כמנסה להזכר מאיפה הוא מכיר אותי, עד שהבין שאני עורך הדין מהצד השני של שולחן הדיונים. עמדנו יחד, לא מסתכלים זה על זה, רוחצים את הידיים. כשסיימנו, פנינו, כל אחד לעבר מייבש ידיים אחר, ועמדנו דקה ארוכה, מחככים ידיים ברעש של המייבש. כשהתכופף לקחת את התיק שלו, לא יכולתי להתאפק והתכופפתי גם אני "אני בטוח שרונית תשמח לשמוע שהפסקת להריח. גם ירדני. אני בקשר עם שניהם. הם ישמחו לשמוע, באמת." אמרתי, העפתי מבט בפנים של רב"ט ארז גבעתי, היססתי לרגע, החלטתי לוותר על ה"פרוקטולוג", ומיהרתי לצאת.

הדיון היה קצר וענייני. אני הצעתי את חצי האחוז וחמשת האנשים שאישרו לי כתוספת. החלטתי לא להשתמש באחוז ובעשר המישרות המקוריים שהעמידה ההנהלה לרשותי, כקלפי מיקוח. ארז ביקש הפסקה בדיון, ויצאנו. כשהיינו לבד, בחדר שלנו, הסתכלו בי שאר חברי הצוות במבטים מודאגים. היה ברור להם שיש לי מרווח גדול יותר לתמרון. מה שהצעתי לא דמה למשחק התפקידים שעשינו כשחזרתי מהשירותים, אבל אף אחד לא העיז לשאול אותי, ואני לא התכוונתי להסביר. שתינו קפה בשתיקה, עישנו וחיכינו. לא היינו צריכים לחכות הרבה. אחרי עשר דקות, התייעצות קצרה מאד לשלב כזה במשא ומתן, נקראנו בחזרה לחדר הדיונים הלוהט. הם שקלו את ההצעה על כל צדדיה, ובסך הכל, היא נראית הוגנת. הם קיבלו את התנאים. לחצנו ידיים, פתחנו את בקבוק היין, שחיכה כמעט שבועיים, מתחילת הדיונים, לרגע זה, והרמנו כוסית. האווירה הופשרה, החדר התמלא חיוכים, ואחרי ששתינו, התחלנו להתפזר. אני וראש הוועד היינו צריכים לצאת לחדר דובר החברה, לנסח את ההודעה המשותפת לעיתונות.

עברתי ולחצתי את ידי כל אנשי הוועד, מחמיא להם על המשא ומתן הקשוח, אבל הוגן. מקווה להיפגש מעכשיו רק בנסיבות משמחות יותר. כשהגעתי לארז, חייכתי, לחצתי את ידו בחום, התכופפתי, ולחשתי לו "אל תדאג, ירדני לא יידע. לא דיברתי איתו מאז השלמת הקצינים בבה"ד, לפני שמונה עשרה שנים. אין לי גם מושג איפה הוא, או רונית. אולי אתה יודע? אם יוצא לך לראות מישהו משניהם, תמסור ד"ש חם". לא יכולתי לראות על פניו אם רווח לו, או חרה לו. לא נשארתי להסתכל.