קדימה, יוביק

אותה קומה, אותה בלורית שיער. עבר זמן קצר מדי מאז יום הזיכרון, והשירים האלה לא יוצאים לי מהראש. יום שבת, שמונה בבוקר. מוקדם. כל כך מוקדם. כבר בשש קמנו כדי להגיע לכאן כל כך מוקדם. הגברים נראים כאילו זרקו אותם מהמיטה בכח. הנשים נראות נרגשות ומעורבות. טוב, אולי אני מגזים. כהרגלי, רואה על אחרים מה שאני מרגיש. זוגות זוגות יושבים, חלקם הביאו את האחים הקטנים לעודד. חגיגה משפחתית של שבת השכם בבוקר. כסאות פלסטיק כתומים מרכיבים את שבע השורות של היציע הקטן בהיכל הספורט של המועצה האיזורית הוד הכרמל. שמונה בבוקר בשבת או לא שמונה בבוקר בשבת, בבת אחת עוברת לי העייפות כשאני רואה אותו. הבזק חי של זכרונות. שדר מהעבר. לא, אני לא טועה. באמת אותה קומה, אותה בלורית שיער. בן שבע-שמונה, עומד באמצע חבורה גדולה וצוהלת בבגדי קראטה לבנים, בחגורות סגולות. איך קיבל בגיל צעיר כל כך חגורה סגולה? יובל בן תשע ורק לפני שבועיים קיבל חגורה סגולה. אפילו לא ידעתי שבקבוצת הגיל הנמוכה מיובל אפשר לקבל חגורה סגולה. רגע, כבר סוף מאי עכשיו, יובל יהיה בן עשר עוד חודש. רק נראה צעיר לגילו. כמו שאני הייתי. הנה הוא למטה, מצטרף לקבוצת הגיל שלו, השלישית, של בני התשע-עשר. עד איזה גיל אני אמשיך עם מבטי הדאגה האלה כשהוא בחבורת ילדים? עד איזה גיל ארגיש את הצורך הזה לגונן עליו? הרי הוא כבר ממש לא אותו הילד המבוהל, שאנחנו מלווים לתחרויות האלה בשבתות בבוקר מגיל חמש.

"עומר" קול צעקה מהשורה מאחורי "תסתכל לכאן, עומר! אנחנו כאן!" הילד בעל המראה המוכר הסתובב ונופף לשלום. הגנבתי מבט לאחור. ובאמת מאחורנו, שני זוגות ימינה, אם לא הייתי רואה את הילד קודם, בחיים לא הייתי מזהה, יושב בני. שלושים שנים עברו מאז ראיתי אותו בפעם האחרונה. בלשכת הגיוס זה היה. היינו לא מעטים מהמחזור באותו יום. הלכתי לטירונות גולני. בני לחיל אוויר. חוץ מחופשה פה ושם, בעצם הוא נעלם מהחיים שלי. אם יהיה לי מזל, גם אני הזדקנתי כמו שהוא, והוא לא יזהה אותי. הילד נפנף בהתלהבות, ובני ענה בשלושה הבזקי פלאש מהמצלמה המשוכללת וארוכת העדשה שלו. אחר הסתכל על התוצאות הדיגיטליות, והעביר את המצלמה לאישה היפה לידו, שהסתכלה ואמרה משהו בהתלהבות. כל כך דומה לו הילד, עומר. אותה יציבה, שחצנית מעט, בטוחה בעצמה, מחוייכת. כמו שאבא שלו עמד אז, בקומה השלישית של המקפצה בבת גלים, ממש לפני שסגרו אותה. אז עדיין לא חשבו שמסוכן לקפוץ מגובה כזה.

אני העדפתי את בריכת הפועל, ליד קולנוע "תמר". לא סבלתי את המים המלוחים של בריכת בת גלים, שצרבו בעיניים. בבריכת הפועל היו מים מתוקים. האמת היא שהכי אהבתי את בריכת מכבי. היא לא היתה מקורה, כמו הפועל. פתוחה לגמרי לשמש, ולכן חמה ונעימה יותר. אבל כל החברה', ובני בראשם, אהבו ללכת לבת גלים. בגלל המקפצה. בבריכת הפועל היו רק אדני קפיצה רגילים. לא היתה מקפצה גבוהה כל כך. אי אפשר היה לעשות רושם על הבנות. וכך מצאתי עצמי נגרר, יום אחרי יום, בחופש הגדול, לבת גלים, עולה ברגלים רועדות עד לקומה הראשונה, ומנסה קפיצה אחת. אחר כך עולה לשניה, פוחד יותר, אבל קופץ למרות זאת. לפעמים אוזר אומץ ועולה גם לשלישית. היינו בני אחת עשרה, קצת יותר מבוגרים מיובל היום. קשה לתאר כמה רחוקה וקטנה נראתה אז בריכת בת גלים מגובה שלוש הקומות. רק מעטים העזו לקפוץ משם, וגם אז הם עצמו עיניים, וצללו כמו אבן מבוהלת למטה, משתדלים להגיע בזהירות למים, כשרגליהם לפניהם. אוי ואבוי למי שהקדים בטן או גב לרגלים. המפגש האופקי הזה עם המים עושה לגוף נזקים ששום חומר נגד כוויות לא עוזר. בני היה שונה. לא היתה לו שום בעיה. הוא היה עולה עד למעלה בחיוך, רץ בקלילות, ועוד קופץ בשחצנות קצת למעלה, לפני שצלל את עשרת המטרים עד למים הקרים והמלוחים.

אני אהבתי את שלומית. הדירה שלה היתה בצומת בלפור-הרצל, מעל לחנות הצעצועים "פינוקיו", בה היו מסודרים כל הדברים הכי יפים בעולם. יותר מדי כסף לא היה אף פעם בבית. לא היה סיכוי שיקנו לי את פלאי הטבע שהיו מסודרים בוויטרינה של החנות. הייתי בא להסתכל בצעצועים הנחשקים, בציפיה שהיא תציץ מהחלון שלהם בקומה השלישית ותראה אותי, ואוכל לנופף לה ביד בטבעיות. עמדתי שעות לפני הראי, מתרגל את הנפנוף הנון-שלנטי הזה.

לא הייתי היחיד שאהב את שלומית. כולנו אהבנו אותה. כל הבנים בשכבה אהבו את שלומית. גם בני אהב אותה.

זה היה קיץ חם במיוחד. שנה אחר כך כבר היו שכם וחברון בידינו, ושום דבר כבר לא היה אותו הדבר. החום צרב, וההורמונים עבדו שעות נוספות. אין הסבר אחר לגרסא החדשה של הקפיצה למים, שפיתחו ילדי הדר באותו חופש גדול קסום. בשלב מסויים של אותו קיץ הם, ילדי הברזלים, שלבשו מכנסיים מתרחבים במיוחד בצבעים בוהקים במקום החאקי שלנו, שרקדו סלוני במקום ההורה והרועה הקטנה מהגיא שלנו בערבים בצופים, הוסיפו לקפיצה תוספת מיוחדת. הבנים היו רצים, וברגע האחרון, בזעקת טרזן מהדהדת, היו מורידים את חלקו האחורי של בגד הים, מגלים טוסיק לבן לעומדים מאחור, ומזנקים למים. בייחוד לעומדות מאחור. הן היו מצווחות בעונג, מסתירות את פניהן בכף יד פסוקת אצבעות, דרכן ניתן היה לראות את עיניהן הפקוחות לרווחה, בוחנות את אחורי הנועזים בבחורינו. אנחנו, ילדי השמנת של הכרמל והצופים, בזנו להם בכל מאודנו. ממש גועל נפש, הפושטקים האלה.

ואז הגיע היום האחרון של החופש הגדול. גמרנו כבר לקנות את הספרים המשומשים בחנות הדחוסה וחנוקת האוויר של שמיל ברחוב הרצליה, מחברות בחנות הסמוכה והמגובבת של מנדל, וכל מה שנשאר היה יום שלם בבריכה בקפיצות, משחק כדרים באים וקרטיבים. בארבע אחרי הצהרים, אחרי שאכלנו את הפלאפל בדוכן של אחמד, עלינו לסיבוב אחרון של קפיצות. נתנו לכל הפושטקים לקפוץ את הקפיצה המגונה שלהם, והתחלנו לקפוץ אחריהם. בזה אחר זה קפצו כולם, וחיכו לנו במים, רחוק למטה. נשארנו רק בני ואני על המקפצה. הבנות, כרגיל, עמדו מאחור והסתכלו. בני התחיל ללכת אחורה, כדי לקחת תנופה. הוא הסתכל במבט ארוך על הבנות, ואז, במשיכה אחת, הוריד גם הוא את בגד הים מאחור, והתחיל לרוץ. הבנות לא חיכו למעשה כזה מאחד מאיתנו. אנחנו, הילדים הטובים והנאמנים של הצופים, חדורי האמונה הלוהטת בצדקת הדרך וחשיבות הטקסים, לא היינו כאלה. הן היו כל כך מופתעות, עד שלא כיסו את עיניהן ולא צווחו. אבל אני לא ראיתי אף אחת מהבנות. ראיתי רק את שלומית. היא עמדה, גלוית עיניים גם היא, והסתכלה. יותר גרוע מזה. היא חייכה. הסתכלה על הטוסיק של בני, וחייכה. צרוב נפש, צעדתי כמה צעדים אחורה, ובתנופה קפצתי, הפעם בתעוזה שלא היתה לי עד אז, או מאז, קצת למעלה, ואז בצלילה ארוכה ארוכה עד שחבטו בי המים הקרים. לא נגעתי בבגד הים שלי, ואין לי מושג אם הבנות הסתכלו עלי בכלל. או שלומית.

זה הכל. אין פואנטה של ממש. יש סיפורים כאלה. ילד אחד רואה ומרגיש משהו ואף אחד סביבו לא מבין מה עבר עליו. פייר, קישקוש, לא? שנים אחר כך ניסיתי להבין מה היה באותו רגע. מה קרה שם? מה נצרב? לא היה כלום. זאת האמת המרה. רק חיוך אחד קצר של ילדה אחת, נורא יפה. יותר מזה. עובדה, שלומית לא הפכה לחברה של בני אחר כך. היא דווקא בחרה בי להיות החבר שלה בחורף ההוא. וגם של בני היא היתה חברה, אבל זה היה יותר מאוחר. אחר כך של דני, ואולי גם של קובי, אם להאמין למה שהוא סיפר לנו. היא הכחישה, אבל קובי התעקש. היינו נורא צעירים. אף אחד מאיתנו לא עבר עם שלומית את שלב החיבוק או הנשיקה על הלחי. את זה השארנו לחיים, המדריך הנערץ שלנו, שהגיע הרבה יותר מאוחר.

ועכשיו הם כאן, האבא והבן. אני מסתכל על עומר, שדומה שתי טיפות מים לבני של אז, ואני רואה את החיוך ההוא של שלומית.

הקנצ'ו, המנהל הנערץ של האירוע, היחיד בעל החגורה האדומה באולם, גמר להכריז על סדר התחרויות. עשרות הילדים הסתדרו בקבוצות, מפוזרים על פני כל משטח הפרקט. בתחרויות כאלה מחלקים אותם לפי צבע החגורה. עומר ויובל באותה קבוצה. חמישה שופטים יושבים על כיסאות סביב למשטחים השונים, דגל אדום ביד אחת ולבן בשניה.

הפטפוט דעך, ולמעט צעקות בני משפחה מהיציע, הקוטעות תרגילי קראטה מדי פעם, ומחיאות הכפיים בסוף התרגילים, נשמר השקט. ככה זה בתחרויות האלה. המדריך מלמד את הילדים לשמור על שקט. אסור להפגין שמחה אפילו כשמנצחים, הסביר להם. לא מעליבים את היריב. חוץ מהצעקות שצריך להשמיע בשלבים שונים של התרגיל, וקריאת שם התרגיל בקול בתחילת התרגיל והברכה בסיומו, צריך לשמור על שקט. לתת כבוד למעמד. כך צטט יובל את המדריך, וכך היה.

הטורניר היה מורכב מתרגילים זהים, שעשו כל פעם זוג מתחרים, בעלי אותו צבע חגורה, במקביל. הטוב מהשניים, על פי החלטת השופטים, עלה לשלב הבא, וכך עד לגמר.

יובל היה טוב. אפשר היה לראות בבירור שהתרגילים הרבים שעשה בבית, מול עיניה הבוחנות של אימו, עזרו. גם עומר היה טוב. מאד מוכשר. קל היה להבחין שהם הטובים בקבוצה. רק המזל הטוב לא הפגיש אותם בשלב מוקדם, עד לגמר. אבל זה בדיוק מה שקרה. ואז נשארו רק שניהם.

שקט שרר כשהם ניגשו, בצעדים מדודים ורציניים, לקווים שלהם. יובל פתח בקו האדום, ועומר בלבן. אם השופט הראשי ירים בסוף התרגיל את הדגל האדום, נדע שיובל ניצח. אם ירים לבן, יובל יחזור עם מדלית כסף. עומרי עמד נרגש על הקו שלו, ויובל, לידו, מרוכז כולו. מבטי חזר לעומר. לולא אביו והזכרונות הייתי אומר ילד יפה. גבר קטן. ואז, לרגע קל, בלתי מורגש, היה או לא היה אין לי מושג, ראיתי על פניו שריד של החיוך ההוא של בני. בדיוק אותו החיוך שקדם לקפיצה האחרונה של הקיץ ההוא. אותו כיווץ עיניים זעיר ועיקול הפה. אולי שניה בודדת שהה מה שאני זיהיתי כחיוך על שפתי הילד, ומגרוני פרצה זעקה "קדימה, יוביק!"

כל העיניים הופנו אלי. מירב הסתכלה עליו במבט שתמהון ובוז התערבבו בו. אני, שעושה טובה כשאני בא לתחרויות האלה? מה לי ולצעקות בגרון ניחר במעמד הזה? הקנצ'ו התכופף למיקרופון ואמר בקול תקיף "הקהל מתבקש לשמור על השקט. תנו כבוד לתחרות.". הצטנפתי על המושב, מנסה להיעלם. על גבי הרגשתי טפיחה, קולו של בני לחש "אורי, זה אתה?" לא עניתי. התחרות התחילה.

בני ואישתו תפסו אותנו אחרי התחרות. הוא כל כך התרגש לראות אותי. סיפר איך הצליח לשכנע אות ג'ודי, אשתו, לנסות לעשות הפעם את שנת השבתון מברקלי בארץ. עוד מעט הוא מסיים כבר את השנה כפרופסור אורח באוניברסיטת תל אביב. החוג להיסטוריה. איך לא חשבתי לחפש אותך? דווקא חשבתי עליך המון. גם הזכרתי אותך המון, נכון, ג'ודי? סיפרתי לה איך היינו הולכים לבריכת הפועל בקיץ, זוכר? מוכרחים להיפגש לקפה, לא? גם עומר מאושר כאן, ואולי אולי אולי, ג'ודי תסכים להשאר, כמו שהוא מפציר בה כבר שנים. כן, גם אצלו אלה נישואין שניים. רואה את הילדים פעם בחודשיים. גרים בצד השני של ארצות הברית. ככה זה שם. אבל זה לא נורא כל כך כמו שזה נשמע. אתם מוכרחים לקפוץ אם אתם פעם בחוף המערבי. נורא יפה שם, ויש לנו אגף אורחים שלם, לא תרגישו בנו בכלל. איזה כיף היה לראות אותך שוב, אורי.

יובל ניצח. לא שהוא סלח לי על הצעקה ההיא. עד תל אביב לא דיבר אתי, אבל המדליה המוזהבת היתה תלויה על החזה הקטן והמאושר שלו כל הדרך. לי לא היה כל כך איכפת. השקט לא ממש הפריע לי. נהגתי כל הדרך, רודף אחרי החיוך ההוא של שלומית, שכמו החיוך של חתול הצ'שייר, הופיע, ונעלם. הופיע ונעלם.