קח אותם

משהו קצרצר לפני הסיפור. בכל שבוע אני רואה עשרות לא מעטות של קוראים שנכנסו לאתר וקראו את הסיפור. לעומת זאת - מעט מאד תגובות (פחות מעשירית הקוראים). עכשיו, אני לא שולט יותר מדי בשפת הבלוג ולא יודע מה נהוג, אז רק אבקש כאן שני דברים : 1. אנא, הגיבו. לטוב ולרע - הכל הולך. רק שאדע אם הסיפורים עובדים. התגובות הן הדלק שלי לעבד את הסיפור הבא בתור. 2. אם אתם מכירים אנשים שאוהבים סיפורים קצרים (ואנחנו די מיעוט, אני יודע) - ספרו להם. שתפו. שיקראו עוד.

זהו - ונעבור לסיפור הראשון שפרסמתי אי פעם. בניגוד לסיפור של לפני שבוע - ממש קצר (בסדר גודל שלם קצר).

(הסיפור התפרסם בעיתון "העיר", במוסף סיפורים קצרצרים, באפריל 2002)

"אמרת שאתה רוצה אותם, אז קח אותם. אין לי כסף לגדל אותם. אם היית משלם כמו שצריך, לא היינו מגיעים לזה. תיקח אותם".

אני עומד ברחוב. השעה חמש בדיוק. אני תמיד מקפיד, אבל היום במיוחד. לפני ארבע שעות הורה השופט לחדש את הסדרי הראיה. עלה לו על העצבים התיק הזה. אמר לחזור להסדרים המקוריים בלי התחכמויות בטון של "העליתם לי את הסעיף, אז תתחילו להתנהג כמו מבוגרים אחראים, עופו לי מהעיניים ותיזהרו ממני." אני כאן בשעה חמש כדי לקחת אותם אלי עד מחר בבוקר. ככה כתוב בהסכם, ואני אחד שמקיים הסכמים עליהם הוא חותם. מחר בבוקר יש לי מצגת חשובה בעבודה. סיכום הגרסא הקרובה של הפרוייקט, ויש לי עוד המון עבודה על המצגת. יש גם בלגן עם כל המיילים שרצו על היקף הגירסא. הלקוח רוצה פי שניים שינויים ממה שתמחרנו. והמצגת בירושלים בתשע וחצי בבוקר. שביתת המורים הגדולה התחילה לפני יומיים. לנעמה אין בכלל בית ספר. לגיא יש מעון, ותודה לנעמת על חוסר הסולידריות עם מאבק המורים. אני שם לב שהילדים נטו. לא ילקוט, לא תיק עם בגדים. כלום. הם עומדים עם הבגדים הרגילים. אפילו תיקי היד או השקיות הרגילות חסרים. ולידה הוא עומד. עם פיאות הלחיים המגעילות שלו, ארוכות של שנות הששים, שרידי פצעי בגרות עתיקים מעטרים את פניו וחיוך מנצח על השפתיים. אני כל כך פגוע מהשניים האלה, שאני לא מצליח להכריח את עצמי להגיד את השם שלו. עומד ליד האוטו שלהם, מסתכל ומגחך.

"תיקח?" זה כל מה שאני מצליח להגיד.

"תיקח. רצית אותם, לא? אחרת בשביל מה כל המשפט המטומטם הזה?" היא מתיזה.

"אבא, תשלם לה" נעמה בוכה. היא כבר בת עשר כמעט, כך שהיא מבינה קצת מה קורה כאן. אני מנסה לחבק אותה, אבל היא מתחמקת. איך אני אגיע עד תשע וחצי בבוקר לירושלים? ועוד כשיש לי עוד לפחות חמישה עשר שקפים להשלים הערב. ולא גמרתי לארוז לקראת הטיסה מחרתיים. הטיסה יוצאת בשבע ומחר בערב בטוח לא יהיה לי זמן לארוז. מה זאת אומרת תיקח? מה זאת אומרת אין כסף? איפה התיק הרגיל עם הצעצועים והבגדים? למה הילדים רק עם הבגדים שלהם? אני חונה במקום אסור. עוד יגררו לי את האוטו.

"ומחר?" שוב אני לא מצליח להשלים משפט עם התחלה, אמצע וסוף.

"מחר יום חמישי" היא עונה בציניות. אחד מאתנו התכונן לשיחה הזאת, אין ספק.

"באיזה שעה?"

"באיזה שעה מה? כל היום יום חמישי. באיזה שעה שאתה לא רוצה יהיה יום חמישי. אתה תחשוב על מה לעשות. הרי רצית אותם. נכון? אז הנה, אני עוזרת לך. אתה תסתדר. אני סומכת עליך. יש לך את זה".

והיא הולכת לכיוון האוטו שלהם. הוא נכנס למושב של הנהג, ומניע, והם נוסעים. לאיפה הם נוסעים? הרי היא גרה כאן. אני בא לקחת אותם מהבית שלה. לאיפה היא נוסעת?

עכשיו שני הילדים בוכים. לא לערב את הילדים. זה מה שהפסיכולוגית חזרה ואמרה לי. הכי חשוב לא לערב אותם. "יהיה בסדר, אל תדאגו" אני מצליח לארגן ארבע מילים שלמות. מרגע לרגע אני מצליח להגיד משפטים יותר מורכבים.

"אבל למה לאימא אין כסף?" נעמה ממשיכה לבכות במכונית שלי. הכי חשוב לא לערב את הילדים. צריך לזכור להוסיף את השקף על מטרות הפרוייקט. איך עוד פעם שכחתי? הכי טבעי שיהיה בתחילת המצגת. ואני מוכרח לסכם עם ארז את כמות הבאגים שנתקן לגירסא. אסור שנתווכח בישיבה, מול הבוס שלו. כל ויכוח בינינו כשהבוס שלו היה נוכח נגמר רע. אני אמצא את המייל של ארז מלפני חודש ואוכיח לו על כמה באגים הסכמנו. ולבדוק אם יש חלב. וגם "דני" נדמה לי שנגמר. "זה משהו בין אימא לביני." אני בוחר את אחד ממשפטי המפתח שהפסיכולוגית תרגלה אתי "זה בכלל לא קשור אליכם, והכל יהיה בסדר". ורשיון הנהיגה הבינלאומי. לא בדקתי אם הוא עדיין תקף. רק זה עוד חסר לי. שוטר עצבני בטקסס, מחרתיים שיוריד אותי מהכביש. אלה אין להם גווני ביניים. רק שחור ולבן. וישראלי בלי רישיון בינלאומי בטקסס זה שחור.

גיא נרדם. הוא תמיד נרדם במכונית. שתי תנודות של הרכב והוא ישן. גם נעמה קצת נרגעת. אני מכניס את הקלטת שהם אוהבים, והגיטרות של כוורת פוצחות ב"נתתי לה חיי". אולי אני אשנה את הסדר ואכניס את השקף של עץ המבנה כשקף ראשון, אפילו שזה לא ממש קשור לגירסא. אבל תהיה הסחת דעת. לבוס של ארז זה מעולה. הוא אוהב כאלה – עץ מבנה ומטרות פרוייקט. נראה בבית איך המצגת זורמת בסדר השקפים הזה. זמן. אני צריך זמן להתארגן. אני בוחר במסלול הכי ארוך בדרך לבית שלי. בעצם, אם זה רציני, מחר אני לא יכול להגיע למצגת בירושלים בכלל. יש לי ילדה בת עשר, והמורים שובתים. אין לה בכלל בית ספר, ורק אלוהים יודע מתי יהיה. ומחרתיים? והמצגת שלי לכנס בדאלאס? מה זאת אומרת "קח אותם"? עד מתי? מה יהיה עם הטיסה לדלאס? נעמה עדיין עם מבט מודאג, חצי מזמזמת את "יאמינו לי כולם, למדתי מה זה סתם ונעלמתי" וחצי בוחנת אותי בראי. צריך פעם להקשיב ברצינות לשיר. לראות אם הם אומרים נעלמתי או נעלבתי. אף פעם לא הייתי טוב בלזכור מילים של שירים. גיא ממשיך לישון. אני כבר כמעט בבית.

נפתח להם את הטלוויזיה ואת המחשב. אחר כך נחליט מה עושים הלאה.