קניות בפרנקפורט

יש דברים שלא שוכחים. ארבע נקודות החן האלה, שיוצרות ריבוע מושלם, שלוש אצבעות ימינה באלכסון משיער הערווה לתוך הירך, בצד הפנימי של הרגל, הן מסוג הדברים האלה. בארץ לא מראים שיער ערווה על שערי עיתונים בדוכנים. אפילו חזה מסתירים. לפחות במדפים הגלויים. אבל בפרנקפורט, בעיר התחתית, עשרים דקות נסיעה משדה התעופה ברכבת, מראים בלי בעיה. על יד דוכן של פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג או דר שפיגל בשביל המקומיים, ויו. אס. איי. טודיי לזרים, עומד הדוכן של המגזינים הנוצצים, מעוטרים נשים ערומות לתפארת. הם אפילו לא סוגרים אותם בניילון, כמו שעושים בארץ לפלייבוי. על יד ההאסלר, מתורגם לגרמנית, הוצגו לראווה ארבע נקודות החן של יהודית. אם היתה לבושה, לא היה סיכוי שהייתי מזהה אותה, אבל היא לא היתה. בין גברים מתנשקים תוך שהם מתכופפים הרחק מהמצלמה, ילדות צעירות מרחלי מחזיקות באברים של ילדים בגיל של ארז, עמדה, נשענת על חזיר די גדול, מחייכת למצלמה, יהודית. נייר הכרומו לא הצליח להסתיר את חמישים השנים שישבו עליה וניכרו בכל קמט בגוף שלה. מה היא עשתה עם החזיר שלה, לא רציתי לראות. אבל ארבע נקודות האלה היו שם, וכבר אמרתי : יש דברים שלא שוכחים.

על המגזין היה כתוב חמישה עשר יורו. בשביל יו. אס. איי. טודיי הם לוקחים שני יורו, ועל זה הם דורשים חמישה עשר. אני לא הולך לשלם על התועבה הזאת, המודפסת כולה בגרמנית, כל כך הרבה כסף. חוץ מזה, כמי שזוכר את יהודית כמו שיהודית היתה, לא בא לי להרוס את הזיכרון עם התמונות שמסתתרות בתוך מגזין הכרומו הזה. היו דירוגים שונים. היה המחנה הגדול של מיכל החתיכה. היה מחנה אורית. אלה השניים העיקריים. היו עוד. אני הייתי במחנה הקטן של דורית. אבל בכל המחנות יהודית היתה במעלה הדירוג. בין שלוש לשבע. ואפילו מספר שבע בשכבה של יותר ממאה וחמישים בנות זה לא משהו שאפשר לזלזל בו. פתחתי את המגזין, ודפדפתי תוך שאני עושה פרצוף כאילו אני בודק את העיתון לפני שאני הולך לקנות אותו. לא נראה היה שלמוכר איכפת. יהודית היתה הכתבה, אם לקרוא למיעוט המילים וריבוי התמונות כתבה, החמישית. השם שחזר היה מרגריטה. בלי שם משפחה כמובן. לפי כמות החזרות על "איגור", כנראה שגם לחזיר היה שם. חיפשתי מספרים שנראו כמו מספר טלפון. לא היו כאלה. יפה. על הפרטיות של מרגריטה הם בכל זאת מגינים. לא שאחרי התמונות עם החזיר נשארה לה הרבה פרטיות. וגם זכר לגילה לא היה. חיפשתי משפט עם שתי ספרות, שהשמאלית חמש. לא מצאתי. טוב, למען האמת מדוע שקורא ממוצע של כתבות מסוג זה יתעניין בגיל הכוכבת? השתדלתי להתרכז בפנים של יהודית, למרות שמה שהיא עשתה עם החזיר לא השאיר הרבה מקום לתקריבי הפנים. הבלונד הזוהר של השערות עמד בסתירה מסויימת לחגורת השומן הרופסת המכובדת שהקיפה את המותניים שלה. בתנוחות מסויימות בלטה הבטן שלה, כאילו זה עתה סיימה הריון, למרות שהקמטים בצוואר וסביב העיניים הבהירו גם למי שלא היה לו מושג מי זאת יהודית שאין סיכוי שזה מה שהיא עברה לאחרונה. רק כשהוצאתי עט והתחלתי להעתיק מה שנראה כמו כתובות של מקומות בילוי, המוכר התעצבן, ושאל אותי, בקול לא ידידותי, משהו שלא הבנתי בגרמנית. היה ברור רק שהוא, באופן חד משמעי, רוצה שאחליט אם אני קונה או לא, ואם לא, שאעוף משם. העתקתי משהו כמו בלו פאקינג פארט, וסאנשיין הוט ליפס. הם עשו רושם של שמות של קלאבים. אולי היא עובדת בהם. היו שם עוד שמות, אבל לא הספקתי. קצב התקצרות סבלנותו של המוכר הגרמני הפך מאיים, והיו לי דברים חשובים יותר לעשות באותו ערב מאשר לבדוק מה עושה מוכר מגזינים שמוט קסקט וצרוד בדאון טאון פרנקפורט לקונה שלא מוצא חן בעיניו.

לא באשמתי הייתי בפרנקפורט. אם האירופאים לא היו נבהלים כל כך מההתרעות על פיגועים ומהטילים, הייתי בדרך ללוד. החבר'ה האמריקאים, בפאב אליו יצאנו לחגוג את הערב האחרון של הכנס, שאלו אותי מה קורה, אבל עניתי בביטול. בחייכם, חשבתי, אין מצב שהאפשרות שהוזכרה שוב ושוב, של טילים על שדה התעופה, תפחיד עד כדי כך את האחראים על התעופה העולמית. אבל היא כן, והרכיכות האלה הפסיקו לטוס לארץ. הרגו לי את הקונקשן שחיכה לי בציריך, ותקעו אותי ללילה מיותר בפרנקפורט. שלוש שעות הסתבכתי עם הפקידים הנוקשים של לופטהנזה לפני שהצלחתי לצאת משדה התעופה עם פתק ללינת לילה במלון בשדה התעופה והבטחה עמומה שאולי אצליח להמשיך הביתה מחר. להישאר לבד במלונות הקרים והמעצבנים של שדות התעופה לא בא לי. ערב ארוך חיכה לי בעיר שהיכרתי מאד בריפרוף, וגם אותה בעיקר מצפיה מחלונות חדרי ישיבות בבנייני משרדים או אולמות הרצאה במרכז הקונגרסים האדיר שלהם. עשרים דקות ברכבת הביאו אותי לדאון טאון פרנקפורט, ובדרך החוצה תפסו את תשומת לבי ארבע נקודות החן של מרגריטה.

השוטר שהראיתי לו את שני השמות שרשמתי לא התייחס אלי. הסתפק בניפנוף מזלזל באלת המתכת הארוכה שלו להמשיך ללכת. לו הייתי שואל על הדרך למרכז הקונגרסים, אז מילא. אבל בלו פאקינג פארט וסאנשיין הוט ליפס הם כנראה מקומות ששוטרים מקומיים לא ששים לכוון אליהם. נהג המונית שעצרתי דווקא היה יותר קואופרטיבי, אם כי לא ממש ידידותי. על הראשון הוא לא שמע, או לפחות זה מה שהבנתי מתנועות הידיים שלו, ולשני הוא היה מוכן לקחת אותי תמורת ארבעים יורו. היה ברור שהוא שודד אותי, אבל כנראה ששם היעד אליו ביקשתי להגיע וחוסר הביטחון שלי במה שאני עושה שידרו אותות של מי שמבקש שישדדו אותו. בדיוק חמש דקות לקח לנו להגיע למקום לא ידידותי בעליל שהיה מעוטר בשלט ניאון כחול שחציו הבהב וחציו לא עבד. החלק שהבהב הראה סנשיין הוט. מקרוב ראיתי שגם הליפס נמצא שם, כבוי. השנה הם כבר לא ידורגו ראשונים בדירוג הבארים בתחרות תחזוקת החשמל של פרנקפורט. השם מרגריטה הודפס מתחת אחת התמונות שהופיעו על השלט הגדול מחוץ למועדון. התמונה היתה של יהודית בתנוחה שלא הבליטה את נקודות החן. עוד עשרים יורו הכניסו אותי למקום. כל החיים שלי לא שילמתי יותר מעשרים לירות על יהודית. שבע הפעמים שהזמנתי אותה למונטנה עד שנעתרה לתחנוני וזכיתי בסיבוב המיוחל על השדיים בני השש עשרה שלה עלו לי תשע עשרה לירות. דמי כיס של חודשיים הוצאתי על הגלידות האלה. שני תקליטים יכולתי לקנות בכסף הזה. ארבעה סרטים. אבל הייתי חייב להיות לארג' כדי להגיע לאן שרציתי. למומו הסיבוב הזה עלה גם בכמה כוסות ברד, ואפילו תקליט של הרולינג סטונס הוא קנה לה. אנחנו, חבורת הבנים המקובלים, צחקנו על כמה שהוא היה צריך להשקיע, אבל לו זה היה שווה. כשאני חושב על זה היום, מומו באמת השקיע. לפחות מחשבה. אנחנו הרי הקשבנו למתבודדי הרמן, להקופים והמפותחים יותר הקשיבו לחיפושיות או לביץ' בויס. יהודית היתה תמיד מהמורדים. היא היתה חזק במיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס. כשאנחנו גילינו, בכיתה י"א, את הפינק פלוייד, היא צחקה עלינו. היא היתה כבר עמוק בגרייטפול דד ווולווט אנדרגראונד. ועכשיו היא עמוק בפרנקפורט.

המועדון היה חשוך, והתחזוקה שלו, לפחות מבחינת הניקיון, היתה המשך ישיר של השלט החצי חשוך בכניסה. הרצפה היתה מרוצפת בדלי סיגריות והכורסאות, שראו ימים טובים בהרבה, היו מרובבות כתמי בירה במקרה הטוב וקיא במקרה הרע. על הבמה רקדה, לבד, אישה מבוגרת למדי. לא ידעתי שיש בגרמניה מועדונים מיוחדים לנשים מבוגרות, אבל בעצם כל התמונות בכניסה היו של נשים שמזמן חגגו חמישים. התנועות בהן הורידה את הבגדים היו איטיות וקצת מגושמות, בהתאם לגיל. הקהל, לעומת זאת, היה מורכב, עד כמה שניתן היה לראות בחושך, מגברים די צעירים. בחושך היה קשה לדעת בוודאות, אבל לחלוטין הגיוני שאני הייתי הכי מבוגר בקהל. עשרה, אולי חמישה עשר, גברים צעירים היו מפוזרים בין השולחנות של המועדון, מרוכזים באישה המתערטלת, מעירים הערות עידוד קולניות ושורקים. מדי פעם קם אחד מהם אליה, נתן לה נשיקה במקום שחשפה באיטיות זה עתה, ודחף שטר לגרבי הניילון שלה. הם היו שם כל הזמן. בשום שלב, לא משנה כמה התפשטה, היא לא הפשילה את גרבי הניילון השחורים והמטולאים.

לאור מצבן של הכורסאות, התיישבתי ליד הברמן וביקשתי בירה. אם אני אתחיל ישר בשאלות, בטוח שהוא לא ישתף פעולה. אחרי שתי כוסות, סיימה הנרייטה, כך למדתי מהכרוז שלא ראיתי, את הריקוד, זכתה במנת מחיאות כפיים מנומסת וירדה מהבמה. התכופפתי לברמן ושאלתי אותו באנגלית הכי בסיסית מתי מרגריטה מופיעה. הוא הסתכל עלי רגע, השתכנע שאני לא שוטר או גובה חובות, ואמר לי משהו בגרמנית מהירה. שוב, לפי תנועות הידיים והטון, הסקתי שהיא כבר הופיעה הערב, ושלא תחזור לבמה. ששים יורו פלוס שתי הבירות. יותר משבעים יורו ואני לא אראה את יהודית? איפה אפשר לראות אותה, שאלתי, שוב, באנגלית בסיסית. מחר, היתה כנראה התשובה. בעוד קלאב? שאלתי, והוא משך כתפיים. לא הבין אותי. בלו פאקינג פארט, אמרתי בקול, מנסה להתגבר על המוסיקה שבישרה את עלייתה של ז'ורז'ט לבמה. אין להן שמות במה נורמליים לנשים האלה? הברמן הסתכל עלי, מנסה שוב לוודא שאני לא גובה חובות או בלש סמוי, ועשה כמה תנועות באצבע. אם הבנתי אותו, צריך לצאת, ללכת שלושה צמתים, ואז, שמאלה, המועדון.

השעה היתה קרוב לשתים עשרה בלילה כשיצאתי מהסאנשיין. בחמש בבוקר אני צריך להיות חזרה בשדה, לבדוק אם לופטהנזה חידשו את הטיסות ואני יכול לצאת בטיסה של שבע. טוב, יאללה, הגעתי עד כאן, עוד חצי שעה אני משקיע ביהודית, ואז אני חוזר למלון.

ההנחיות של הברמן היו מדוייקות. עשר דקות מאוחר יותר ישבתי מול ברמנית עבת מותניים בבלו פארט. שלט הניאון שלהם דלק כולו, כשהפאקינג בוורוד ושאר השם בסגול. צבע התוכי היה תכלת כולו. או שהצבעים האחרים התקלקלו, או שיש תוכים כאלה בגרמניה. גם את הברמנית הזאת הייתי צריך לקנות בשתי כוסות בירה גדולות לפני שהעזתי לשאול איפה מרגריטה. גם היא בדקה אותי ארוכות, ווידאה שאני מתכוון למרגריטה של החזיר, ושטר של עשרה יורו עזר לה להחליט לעזור לי. שמעתי הרבה גרמנית בערב הזה, אבל, שוב, תנועות ידיים ושימוש מושכל באצבעות עזר לי להבין שהתור של מרגריטה הוא עוד שתי בחורות. כל מופע בערך רבע שעה, עשיתי חשבון. עד אחת אני בחוץ, עד שתיים אני במלון. שעתיים שינה, זה מה שישאר לי הלילה. לא נורא, שלושים שנה לא ראיתי את יהודית, ואני חייב לה התנצלות.

בשתיים התעוררתי, מזיל ריר על הבר, כשהברמנית טלטלה אותי כדי לשאול אם אני רוצה עוד משהו לשתות. לקח לי זמן להבין מה השעה וכמה מעט זמן נשאר לי להגיע למלון, לקחת את החפצים שלי ולנסות להספיק לטיסה. לפי תנועות הברמנית הבנתי שמרגריטה כבר גמרה את ההופעה שלה מזמן. יצאתי לרחוב הפרנקפורטרי הקר, והתחלתי ללכת לכיוון הכביש הראשי, על פי הנחיות השומר בפתח, כדי לחפש מונית למלון. הרחובות היו צרים, חשוכים ולא נעימים. ריח של שתן עמד באוויר והרס את האוויר הקר והנעים של העיר הזאת בלילה. בפניה השניה, על פי ההוראות שקיבלתי, נכנסתי לרחוב רחב מעט יותר, שאחריו אמורה היתה להיות השדרה הראשית, אליה התכוונתי להגיע. שם כבר אמצא מונית. בקצה השני של הרחוב ראיתי אישה הולכת כשחיה גדולה מתונדדת קשורה בחבל אליה. פסיכים הגרמנים האלה. להוציא כלבים לסיבוב בשתיים בלילה? המרחק היה בערך שבעים מטר והיה מעט ערפל באוויר. עשיתי עוד כמה צעדים. לא, זה לא כלב. אין כלבים גדולים כאלה, ולבטח לא כאלה שמתנועעים בכבדות כזאת ויש להם רגליים קצרות כל כך. הגברתי את קצב הצעדים והתקרבתי עוד יותר. האישה נעצרה וחיטטה בארנקה. החזיר הקשור חיכה כשהיא עמדה מול שער ברזל וחיפשה את המפתחות בתיק. "יהודית" נסיתי לצעוק. הגרון שלי היה יבש, ומה שיצא לי מהפה נשמע יותר כמו פעיה של גדי. לא ששמעתי אי פעם פעיה כזאת, אבל יש ביטוי כזה. אני כמעט בטוח. האישה לא הגיבה. לא נראה שהיא שמעה את היללה שלי. כיחכחתי בגרון ונסיתי שוב "יהודית, זה אני, מושיק". הפעם היא היתה צריכה לשמוע, אלא אם יש לה בעית שמיעה, כי החזיר הסתובב והסתכל עלי. היא המשיכה לחפש את המפתח, ומצאה אותו. "יהודית,", חזרתי. הפעם הקול שלי היה חזק וברור "זה אני, מושיק, ורק רציתי להגיד שאני מצטער" עכשיו הייתי בערך עשרים מטר ממנה. הגרון אמנם היה כבר צלול, אבל הראש, לעומתו, דפק כמו משוגע. אם אני לא לוקח שניים-שלושה כדורים נגד כאב ראש וישן אותם שעתיים, אני אקיא על הפקידה בדוכן של לופטהנזה בבוקר. היא עדיין לא התייחסה אלי, הכניסה את המפתח לחור המנעול, נכנסה לחצר הפנימית מאחורי שער הברזל, משכה בכח את החזיר, שדווקא הראה סימני התנגדות, מסתכל עלי בעיניו הלחות, פנימה, ונעלה את השער מאחוריה. "יהודית" נסיתי בפעם האחרונה "זה לא היה בכוונה. את מוכרחה להאמין לי. זה היה בצחוק. לא התכוונו שכל הקיבוץ יראה את התמונות. זה סתם, צביקה צילם והראה לי. לא ידעתי שיש חור כזה גדול בין המקלחות. הוא לא שיתף אותנו, באמת. רק בסוף, אחרי שצילם, סיפר לנו. עד אז הייתי בטוח שהוא הולך ומצלם פרחים וחיות כל הזמן. זוכרת את המצלמה? היא היתה כל כך משוכללת. זוכרת איך הוא השוויץ בה כל כך? שאבא שלו הביא מאמריקה? אבל לא חשבתי שהוא ילך אחר כך ויראה לכולם. בחיי. בצחוק אמרתי לו שזה אומנותי וחשוב שכולם יראו. בצחוק, באמת. לא ידעתי שהוא יעשה את זה".

"בשביל זה באת עד כאן?" המבטא הגרמני הכבד של הקול הסדוק שדיבר אלי מהגב של מרגריטה הבהיר שהרבה זמן היא לא דיברה עברית "אם בשביל זה רדפת אחרי עד כאן אתה יותר אידיוט ממה שחשבתי. ואני," הוסיפה "תמיד חשבתי שאתה אידיוט. ולא רק אני חשבתי ככה. כל הבנות בשכבה.". היא עדיין לא הסתובבה, ובניגוד לשאר המילים, המילה אידיוט יצאה לה בטבעיות גרמנית מהפה. בצעדים איטיים היא נגשה למשהו שנראה כמו מלונה גדולה, כמעט ביתן, בפינת החצר הפנימית, והכניסה את החיה לתוכה. מהארגז שעמד ליד המלונה הוציאה עם כלי שנראה כמו מצקת גדולה ערימה של דברים לא ברורים – אוכל כנראה – ויצקה לתוך כלי בפתח המלונה. החזיר השמיע קולות גרגור מרוצים, גורס את המזון שהונח לפניו. היא סגרה את הפתח וגררה את הרגלים לתוך החצר. "עכשיו טוב לך, נכון, מושיק?" קולה הלך ונחלש "בטח צילמת יופי במועדון ועכשיו תוכל לתת לצביקה עוד תמונות של יהודית להראות לחבר'ה. איזה יופי. איזה כיף לכם, הא?"

"אי אפשר. צביקה נהרג ביום כיפור" אמרתי.

"יופי לו." היא ענתה, ובהליכתה הכבדה נעלמה.

הבני זונות לא חידשו את הטיסות. פחדנים בני פחדנים. מזל שבאל על נשאר מקום בודד בטיסה מרומא. ברגע האחרון עוד הספקתי לתפוס את המטוס, ממש לפני שסגרו את השער. הילדים התאכזבו. לא הספקתי לקנות להם שום דבר בפרנקפורט. ארז קיווה שאצליח למצוא לו זוג אוזניות טוב. האחרונות שקניתי לו נשברו כששכח אותן בצופים.