קצת יותר מדי ג'ינג'ר

נדי התעטשה. יותר רחשוש מאשר עיטוש מבוגרים. שמיכה כתומה מכסה אותה עד סנטר, כובע צמר לבן לראשה. עיניה עצומות, אפה מתיז אוושת אוויר ורסיסי מים, פיה הבשרני כמו מחייך לרגע, ונרגע. המוצץ, לבן ופחוס, מאיים לזנק מפיה, נמלך ונשאר. פניה הזעירים, העגלגלים, ורודים בחום שלושת התנורים הדולקים בסלון, התעוותו לרגע קצר, גביניה התכווצו, ואז חזרה ועטפה אותה שלוות השינה. חלי הסתכלה בה מודאגת. כל כך צריך להיזהר אתם בגיל הזה. עד שהם מספיק גדולים, הנשמה פורחת. רק עכשיו שמעה בחדשות על התינוק הזה, בן השנתיים, שמת בגלל חומר הרדמה אצל רופאת שיניים. בסך הכל מעט יותר חומר מהרגיל, וזהו – הורים שכולים. מפחיד. ובכלל, מי לוקח תינוק בן שנתיים לרופא שיניים? אולי היא מתבלבלת? הלחץ הזה. למה היא מתעטשת? אולי היא אלרגית לאחד המוצרים שחלי הוציאה כדי להכין ארוחת ערב? איך אפשר לדעת דברים כאלה בגיל ארבעה חודשים? אולי השום? הבצל? הג'ינג'ר? כן, אולי הג'ינג'ר. לא כל מה שעובד אצל הסינים טוב לתינוקות ישראלים. אולי הפפריקה, שחלי פתחה כדי לבדוק אם היא מתוקה או חריפה? אולי לא סגרה טוב את הכלי? היא ניגשה ללול והרחיקה את בנדי מדלפק המטבח הגדול ככל שיכלה. טעות היתה לא להפריד את המטבח מהסלון בדלת. החלל האחד הגדול הזה, שרק משטח עץ רחב מסמן את הגבול בין חלקיו, אינו חכם. לא כל אחד שמגיע לביקור צריך לראות מה מבשלים, או מה שיש במקרר. וכל פעם שבאים אורחים צריך לשמור שהמטבח יהיה מסודר. והריחות, שנדבקים לרהיטים בסלון. אפילו לכריות הצבעוניות. ועכשיו, נוסף לכל – האלרגיות של בנדי. צריכה היתה להתעקש עם יונתן בנושא. הוא רגיל מבית ההורים לחלל אחד. אז הוא רגיל. יופי לו. זה לא רק הבית שלו. גם לה יש דעה. לא היתה צריכה להסכים.

מה יכול להיות העיטוש הזה? אולי יונתן יידע מה לעשות. מצלצל אצלו. כמה צלצולים? למה הוא לא מרים? אולי צריך להזמין רופא? אולי צריך ויטמינים? הוא בטח בישיבה, והשאיר את הסלולרי בחדר. תמיד הוא עושה את זה. או, הנה המזכירה האלקטרונית.

"הי יוני. צלצל הביתה. דחוף. אני חושבת שבנד… שיעל מפתחת משהו. אולי צריך לקחת אותה לרופא. צלצל אלי, בכל אופן." חלי הניחה את השפופרת. כשתיגמר הישיבה יחזיר צלצול.

הזמן מתאדה. כבר ארבעה חודשים עברו. לילה נוגס ביום. שעות יכולה חלי להסתכל על בנדי הישנה. בנדי מתעוררת בעפעוף זעיר. בנדי יונקת בעיניים עצומות. בעיניים פקוחות. בנדי חוקרת את מובייל החיות. שולחת כפות ידי חרסינה, אצבעות מיניאטוריות, מזיזה את החיות. יותר תנועת רפלקס מאשר הושטת ידיים מכוונת. לחלי זה לא משנה. פלא טבע. כל גרגור, המהום, מלמול. חלי לא שבעה מלהביט ולהקשיב. שמונים וארבעה יום. מי המציא את החוק המטופש הזה? גבר המציא אותו. שהגברים יחזרו לעבודה, מצידה – לא אחרי שמונים וארבעה יום. אחרי יום אחד שיחזרו. שיעשו מה שהם טובים בו. יעבדו כמו חמורים. רוצים שהיא תחזור לתכנן מבצעי שיווק? כל כך מהר? שלטי חוצות? קמפיין בטלוויזיה? מי מעלה בדעתו שכבר אפשר להשאיר את בנדי בהשגחת זר?

מתי החיסון הבא? לאן נעלם פנקס החיסונים? חלי פיזרה על השטיח את תכולת מגירות השידה, ונעמדה על ארבע מעליה. פנקסי צ'קים, חשבונות חשמל, גז, טלפון, גזירי עיתון ישנים, העתק של פוליסות ביטוח, מתכונים לעוגות, גפרורים, סיכות ביטחון, כלי תפירה מבית המלון מלפני שלוש שנים, הוראות שימוש במכונת הכביסה. רק הפנקס לא כאן. היא הוסיפה לערימה את תכולת הארנק שלה. ליפסטיק, מטליות לחות. מפתחות. מסרק. מטבעות. קבלות של הסופרמרקט. קבלות חניה. עוד פנקס צ'קים. שפכה גם את תיק הטיולים של בנדי על השטיח. חיתול נקי, חיתול מלוכלך בשקית ניילון, כלי למטרנה, בקבוק מים. הפנקס עדיין חסר.

מצלצל אצלו. אולי הפנקס נשאר אצלו באוטו. בטח שכחנו בפעם האחרונה שהוא לקח אותי ואת בנדי לרופאה. הוא עדיין לא עונה. שוב שישה צלצולים עד למזכירה.

"הי יוני. שוב אני. דחוף. לא מוצאת את פנקס החיסונים. צלצל הביתה." עדיין בישיבה שלו.

בנדי חמודה. כשיונתן בבית, חלי משתמשת ב"יעל" שבחרו יחד. לא רוצה שהוא ידע. שאף אחד לא ידע. כשהיא לבד, היא קוראת לה בשם שהוא רק של שתיהן. כשהיא תתחיל ללכת ולדבר, היא תבדיל בין חלי לבין שאר העולם. כשתקרא "בנדי", יעל תבוא. זה יהיה הסוד שלהן. חלי תספר לה איך חיו לבדן, שתי נשים בבית ענק, רחוקות מהעולם, שנה שלמה. מגיע לה שיהיה להן משהו רק שלהן. סוד. היא תהיה יפה, בנדי. מה זה תהיה? כבר יפה. אבל תהיה עוד יותר. איזה אף מקסים, ואיזה כפות ידיים מושלמות. שובל של חללים זכרים תפזר אחריה בכל העמק. העמק.

העמק הארור הזה. חורף של מעצר בית. הגשם לא מפסיק שבועות. החקלאים מרוצים. יופי להם. מסך רוטט של טיפות על זגוגיות חלונות מוגפים, ומאחוריהם, מטושטש, ממוסך אדים, הנוף שיונתן אוהב. שבגללו גרר אותה לכאן. שדות פרוסים לאינסוף. סבך גומא במרחק מסמן את הואדי, שיוני לוקח אותה לטייל בו כל פעם שהיא מסכימה. עצי אקליפטוס, הגבעות הירוקות במרחק. אלמלא יונתן, היתה יכולה להגיד שובל חללים זכרים בכל תל אביב. אבל הוא חיכה כל כך הרבה זמן שתיגמר תקופת הווסטינג שלו, ויוכל לממש את האופציות. החלום שלו היה בית בכפר, ועל הזדמנות כזאת של פעם בחיים לא מוותרים, אמר. נוף מושלם, מחיר מציאה, מוכרים נחמדים, שכנים שקטים, הבורסה בשיא, נממש את האופציות ונקנה בית חלום. אז חלי ויתרה. גם אז ויתרה.

חלי הסתכלה על פלטת הדלפק הענקית. ערמת מצרכים שליקטה אחר הצהרים. חצי מקרר ושליש ארונות מטבח. עלי חסה אדמדמים, פלפלים כתומים, תפוחי עץ ירוקים, בננות צהובות, שימורי טונה עגולים, מרובעים, קמח, סוכר, שעועית. בחנה שוב את גיבוב המצרכים, הזיזה מעט את האפונה היבשה והג'ינג'ר, כדי לחצוץ בצורה סימטרית בין המוצרים היבשים לאחרים, ואמרה בקול "אהה, אותך שכחנו, פריזרי חמודי". בסך הכל שלושה חודשים לבד עם בנדי, והיא כבר מדברת עם עצמה, נותנת שמות לחפצים בבית. בחודש הראשון עוד צלצלו מהעבודה. שאלו מה לעשות עם הקריאטיב, איזה קו לבחור למבצע הבא, מה היא חושבת על רעיון שילוט רחוב, מה מציעה לגבי הסיסמא ההיא. ניסו לשלוח לה טיוטות לכרזה במייל. כשהבינו שהיא לא מתכוונת לחזור כל כך מהר, הפסיקו הטלפונים. גרפה לגובה את שתי הערמות הקיימות ופינתה רבע משטח. הסתובבה חזרה למקרר, פתחה את המקפיא הגדול, שלפה את כל הבשר והדגים שמצאה, ומילאה את השטח החשוף. אדי קור לבנים נפלטו מהמקפיא, וחלי הכניסה את הראש עמוק לתוכו, נטויה על הצד, כדי לראות אם יש עוד מוצר בר בישול. מאחורי הגלידות והלחם הסתתרה שקית לקט ירקות, והיא הוסיפה אותה לחלקת הקפואים שעל השולחן. כעת היא יכולה ללכת לארון ספרי הבישול ולהחליט מה היא רוצה להכין ליונתן היום. כשיחזור, מאוחר כרגיל, יהיה רעב.

איזה ספר בישול תבחר? יש לה לפחות שעה עד שבנדי תתעורר ותרצה שוב לינוק. מה עובר על כל הנשים האלה, שמקטרות על ההנקה? כל כך נעים לחלי. נהנית אפילו מהבקעים האלה בפיטמות, שמכאיבים מעט כשבנדי מרטיבה אותן בהתחלה, וצורבים אחר כך, כשהיא מוצצת. ליונתן היא לא נותנת לגעת. "כואב מדי," היא אומרת, "כשתניק, תבין." "גם שם עדיין כואב מדי," היא אומרת ליונתן, "אתה צריך לחכות." "מה זאת אומרת עד מתי? עד שיסתדר." "מה אני יודעת כמה זמן ייקח לתפרים האלה להתאחות? כשלא יכאב, אתה תהיה הראשון שיידע." "אז אמרו, יופי לך. לך לאלה שאומרות שתוך שבוע זה מתאחה. לך אליהן, הנה, אני מפרגנת לך, שלא תגיד שלא. כל אחת והקצב שלה. רצית ילדה, לא? תחכה קצת.".

ועכשיו, איפה הוא? עוד מעט כבר שבע בערב. תמיד הוא מצלצל בשעה כזאת. בהתחלה, לפני בנדי, כשעוד התחרו מי חוזר מאוחר יותר הביתה, היה מצלצל אליה לעבודה. שר לה בטלפון, אומר כמה הוא מתגעגע, שולח פרחים. אחר כך, בהריון, כשמיתנה את קצב העבודה, היה מצלצל להגיד שהוא מאחר רק קצת. מאז בנדי, מצלצל לספר שיגיע ממש מאוחר. אומר שהוא תקוע בפקק. בישיבת הנהלה. בסיעור מוחות. בוועדת היגוי. במעקב פרוייקט. יש להם כל כך הרבה תירוצים, בהיי טק הזה, כדי להגיע מאוחר. המציאו את כל השמות האלה בשביל שיוכלו לא לחזור הביתה, לא לשחק עם הילדים שהם הולידו, לא לדבר עם הנשים, אתן הם התחתנו. חוזר כשבנדי ישנה. אולי הוא עם אחת מאלה שהתאחה לה תוך שבוע? יותר מדי אפטר שייב הוא מפזר על עצמו בתקופה האחרונה, כשהוא יוצא בבוקר לעבודה. ענן. כל כך חזק הריח. בלילה, כשהוא חוזר, עדיין אפשר להריח אותו. לפעמים, כשהוא חוזר הביתה מאוחר, וחלי רואה אותו מתכופף לנשק את המצח של בנדי הישנה, היא רוצה לצעוק.

דגים. תעשה דגים. מזמן לא הכינה. חלי התחילה לאסוף חזרה למקומם את המוצרים המיותרים. בדרך לארון השימורים שבמרפסת המטבח, השתקפה דמותה במראה הגדולה שליד דלת הכניסה. חודשים עברו מאז לבשה בפעם האחרונה בגדים רגילים, נורמליים, יפים. לפני הלידה, כשעוד הלכה לעבודה. עכשיו, זורקת על עצמה סווטשרט ישן בבוקר, ולא זוכרת מתי צריך להחליף אותו. בשביל מה לכבס? בין כה הוא מתמלא כתמים צהבהבים מהריר שבנדי מזילה עליו.

דגים, דגים. מה יש בספר על דגים? צלויים, אפויים, ברוטב יין, קציצות, ברוטב סויה ושום. מה לעשות? במיוחד עכשיו, כשיוני קיבל את תוצאות הבדיקות השנתיות שלו, עם רמת הכולסטרול הגבוהה. חלי לקחה את המחבת, הדליקה את האש בכיריים, וחתכה חצי חבילת חמאה לתוכה. מטוגנים. תעשה לו דגים מטוגנים ברוטב. החמאה נמסה, התפצפצה והתבעבעה. פעם אהבה את הריח. חשבה שהוא נעים. מאז שאפשר להריח אותו על הספה והכריות, היא פחות אוהבת אותו. היא עמדה רחוק ככל שיכלה, והשליכה את שני הדגים הקפואים למחבת. כשהיתה נערה, ולמדה מאימא לבשל, נכוותה מטיגון שניצל. מאז היא נזהרת. רסס נקודות צהובות כיסה את לוח המתכת הלבן של הכיריים. צריך יהיה לנקות אחר כך.

היא הסתכלה על הלול בצדו השני של הסלון. רחשי המחבת עלולים להאפיל על קולה הקטנטן של בנדי, והיא לא תשמע אותה. בנדי לא זעה. איזה מתוקה. חלי הרימה את הסווטשרט המהוה, ומיששה את שדיה. מתקשים והולכים. כך צריך להיות. כשתתעורר הילדה, יהיו מלאים חלב. נעים המגע. לא כואב, כמו שכולן אומרות. הדג והחמאה השלימו, ושקט רוחש שרה במחבת. חלי יכולה להתקרב, ובזהירות להפוך אותם. סילוני אוויר דקיקים פרצו, כשהצד הקפוא עדיין של הדגים פגש את החמאה התוססת, וחלי נרתעה אחורה בבהלה. לא, זה לא העיר את בנדי. ישנה כמו מלאך.

מה כתוב עכשיו בספר? הרוטב, כן, הרוטב. חבל שלא חשבה על הדגים האלה קודם. היתה משרה את העגבניה במים חמים. פטנט של אימא לקלף אותה בקלות. קילפה את העגבניה וחתכה אותה. למה הוא לא מתקשר? כמה זמן נמשכת הישיבה הזאת? לקחה אגודת שמיר ופטרוזיליה, והחלה קוצצת אותה לחתיכות דקיקות. איך הם עושים את זה, השפים האלה בטלוויזיה? מאגרפים את היד שמחזיקה בעשבי התיבול, ומחזיקים את הסכין הענקית ממש קרוב לפרקי האצבעות. כל כך מהר הם עובדים. בחיים לא תצליח לעשות את זה. חתיכת ג'ניג'ר קטנה. לא יותר מדי ג'ינג'ר. הוא נורא דומיננטי. שלוש שיני שום. פעם ראתה בטלוויזיה איך מפצחים שיני שום במכת אגרוף על השיש. תנסה בהזדמנות. לא עכשיו. בנדי עלולה להתעורר. חרדל. סויה. יופי של מתכון. כף חמאת בוטנים, תוספת שלה, כתובה בספר בכתב ידה. כוס יין אדום. קצת מלח, פלפל, פפריקה. בסיר הרוטב היו כל החומרים, וחלי שמה אותו על הגז במקום המחבת וכיסתה במכסה. חצי שעה על אש קטנה, כך כתוב. לבחוש כל כמה דקות.

אולי תסכים הלילה? אולי לא יכאב כמו שהיא חוששת. בכל אופן, עברו כבר חודשים. חלי נשענה על הדלפק הגדול, הריק כעת, ליטפה את הבטן, והסתכלה סביב. הרוטב מבעבע בסיר, הדגים מחכים לחימום אחרון ברוטב, כשיהיה מוכן, האורז בסיר השני, בנדי נושמת בשקט. באור הזרקור שיונתן התקין על קיר הבית מסך שקוף של טיפות גשם שקט, ששוב לא מפסיק לרדת מהבוקר. אולי היא סתם פוחדת? אולי לא יכאב.

בעשר יונתן התקשר. לא יכול היה לפני כן. מה? התקשרת? באמת? לא שמתי לב? לא, לא שמעתי הודעות. לא היה לי זמן. למה לא שלחת ווטסאפ? כי ווטסאפ אני כן מסתכל. מי משאיר הודעות קוליות בימינו, מתוקה? את לא יודעת מה זה הפרוייקט הזה. אפשר למות. כל המומחים האמריקאים האלה, שיושבים לנו על הוריד עם כל הבקרות שלהם, ולוח הזמנים מוטרף. לא נתנו לנו לנשום עכשיו. שלוש שעות, שלוש שעות תיחקרו אותנו. כאילו אנחנו תכננו את הפיגוע בתאומים. מה כל אחד עושה, מתי הוא גומר, מי בודק את מי, כמה חרגנו בתקציב, מי מבקר את הקוד. שאלות בלי סוף. חוץ ממספר הנעלים שלי, שאלו על הכל. יש להם איזה תקן איכות, ועד שהם לא גומרים את כל השאלות בספר, הם לא רגועים. ומה אצלך? ומה שלום יעלי? ישנה? לא תקום לכבוד אבא שלה? מתוקה. פנקס החיסונים? לא יודע, אני אבדוק. בטח באחד התיקים שלך. את והבלגן שלך. מה עשית כל היום? כן... אהה... אהה... כן... תחכי לי עם האוכל? מה? כבר עשר? אני לא מאמין. כבר יוצא. עוד שני מיילים, ואני בדרך. נקווה שלא יהיו הצפות בדרך. הגשם הזה, עם הכבישים של העמק. קומבינציה משהו. טוב, נשיקות, אני כבר יוצא.

חלי הסתכלה על השולחן. בנדי כבר ישנה בחדרה. אכלה יפה, עשתה גרפעץ יפה. חלי החליפה לה, והמתוקה נרדמה תוך כדי. הדגים חיכו במחבת, קרים ומבויישים, להרתחה אחרונה עם הרוטב. סיפורים על פקקים יש לו. על הצפות. על אמריקאים. סיפורים. בטח לקח את שני הגדולים למסעדה. מתקרב אליהם על חשבוני. על חשבון זמן האיכות שלנו. בוכה לי שהוא לא רואה אותם גדלים. אני אשמה שככה נגמרו הנישואין שלו? מביא אותם אלי הביתה פעם בחודש לשישי שבת. מהרגע שהם מגיעים, עסוקים רק בלתכנן איפה לבלות בערב. מה אפשר כבר לעשות בעמק הנטוש הזה. בשביל מה בכלל רצה עוד ילד? רק לעשות לי טובה? אם ככה נראות הטובות שלו, לא צריך. בארבע בבוקר מקפיץ אותם חזרה מהבילויים שלהם. מעירים לי את בנדי כשהם חוזרים. ישנים עד שתיים בצהריים ואז קמים, טורפים חצי מקרר, ויאללה, חזרה לאימא הנחמדה שלהם.

לא, זה לא זה. סיפורים יש לו על אמריקאים וגשם. הוא מדבר אתי מהמיטה של אחת שהתאחתה תוך שבוע. היום, עם הסלולרי, אפשר לצלצל מכל מקום ולהגיד שנמצאים במשרד. כן, חלי שמעה נשימות של מישהי ברקע. מדבר אתי בסלולרי ביד אחת, ומלטף אותה ביד השניה. קונה לנו בית בכפר כדי שיוכל לבלות לו בתל אביב שלי. יחזור לי שוב באחת בלילה, ויתנצל בבוקר. חלי עמדה עם מספריים ליד הצד של יונתן בארון הבגדים. מהתחתונים האדומים והירוקים אפשר לגזור חתיכה קצת יותר גדולה. הצבעים משתלבים יפה. מהגרביים הכחולות והלבנות חתיכה קטנה. שהצבע לא יבלוט, והוא ישים לב. הנה, ככה. בפעם הבאה שיתפשט אצל הזונה שלו, הוא כבר לא ירגיש כל כך טוב. אף גבר לא אוהב שיש לו חורים בתחתונים או בגרביים. במיוחד לא אצל המאהבת. היא פתחה שוב את הגז מתחת לסיר הרוטב. יופי, החתיכות מתערבבות יפה. גזרה אותן לחתיכות קטנטנות. הוא יחשוב שאלה עשבי תיבול. ניתן לרוטב לבעבע עוד חצי שעה. שהבד יספוג את הטעם של היין.

באחת עשרה נשכבה חלי לישון. שיאכל לבד את שני הדגים. בפעם הבאה אני אוסיף לו כף פפריקה חריפה לרוטב במקום המתוקה. אחרי מה שעשתה רבע כפית פפריקה חריפה לסיר של חמישה ליטר צ'ילי קון קרנה, כף שלמה בכמות כזאת של הרוטב תהיה מורגשת. ללא ספק. כל המושב ישמע את הצעקות שלו. חבל קצת שבנדי תתעורר, אבל לא נורא. בין כה היא צריכה לקום לאכול בלילה. באחת עשרה ועשרה נרדמה חלי.

בשתיים עשרה יונתן נכנס, על קצות האצבעות. יעל ישנה שקטה. חלי מכווצת בצד שלה של המיטה. הציץ בגז. איזה חמודה חלי. הכינה לו מה שהוא אוהב. יחמם את הדגים, ויאכל. לא היה לו זמן לכלום היום. האמריקאים האלה עם התקן המחורבן שלהם. כמה שאלות יש להם? שימותו. טוב, יעבור על כמה מסמכים בזמן שיאכל, וילך לישון. מחר עוד יום לחוץ.