שאמא שלכם תעשה התמחות

עכשיו, עם כל הבלגן הזה מסביב, לתת הסבר הגיוני, אני לא יכולה. וזה לא שאני לא רוצה. רוצה. מתה. אבל עכשיו? תירוצים יש לי מכאן ועד הודעה חדשה, אבל הסבר? אמיתי? רציני? בוגר? קדחת. גג פרנציפ אפשר לקרוא להחלטה ההיא. עוד מעט שבע השנים הארורות האלה נגמרות, ואני, הסבר נורמלי לא יכולה לתת. מסוג ההחלטות שמקבלת ילדה בת עשרים ואחת עם יותר מדי הורמונים ופחות מדי שכל. אהה, לא פחות חשוב – עקשנות של פרד. אחרת מזמן הייתי עוזבת. תראו לי מישהי עם טיפה פחות עקשנות, יודעים מה? עשירית פחות עקשנות, שהיתה שורדת ככה שבע שנים. שתחכה קצת, המופרעת הזאת. ממש לא בא לי לראות אותה עכשיו. אפילו להשתין בשקט לא נותנת לי הבהמה. אני אגיע, אבל עוד מעט. שתלמד. משהו נורא האישה הזאת. החלפנו לה את המיטה, ולא עזר. כשאושפזה קיבלה את המיטה בכניסה. ככה זה כאן. שתגיד תודה שבכלל התפנתה מיטה ולא השכבנו אותה, כמו כולם, במסדרון. אלוהים ישמור מה היתה עושה לנו אם היתה שוכבת במסדרון, זאתי. ואתמול בכלל החלפנו לה למיטה ליד החלון בחדר שבע עשרה. המקום הכי שווה בכל בית החולים. אני הייתי לוקחת אותו. לפחות להשתין בשקט הייתי יכולה, שלא לדבר על הנוף. חשבנו שתירגע אחרי כל הקיטורים שלה שעוברים לה ליד המיטה כמו רכבת. סדרן נעשתה לי. עצבנה אותה המשפחה של המאושפזת הרחוקה בחדר. יותר מדי קרובים היו לה, לטעמה. כל הזמן באים והולכים. אז חשבנו שהמיטה הכי טובה בכל בית החולים תרגיע אותה. הצחקנו אותה. אם היא לא לוחצת על הפעמון עשר פעמים בלילה, הלילה מבחינתה בוזבז, והיא – בזבוז היא שונאת. אז נכון שעל כל שלוש קריאות שלה האחיות מזעיקות אותי פעם אחת. ממוצע. תלוי. הפחות מנוסות נשברות כל שתי לחיצות פעמון. הוותיקות מחזיקות מעמד ארבע. אפילו חמש. אבל, עדיין – שלוש פעמים בלילה לקום בגלל השטויות שלה? לא נותנת לישון רבע שעה רצוף. איך היא מצליחה לשכנע את האחיות כל פעם מחדש לקרוא לי. טוב, היא ממש יצירתית, זאת. אם מינכהאוזן לא היה קיים טיפה לפניה היו קוראים לתסמונת על שמה. בעצם, זה רעיון מעניין. אולי זה הפתרון בשבילי. את זה אנשים יבינו. את הסטאז' אני אסיים, עקשנית הרי לא הפסקתי להיות, אבל התמחות? זה כבר באמת יהיה מוגזם. במקום זה אחזור לאוניברסיטה ואעשה עבודה על פסיכיות כאלה. אכנס לספרי הרפואה. נמצא מכנה משותף לדבילית הפסיכופטית הזאת ולמשפחה המופרעת שלה עם עוד שתיים-שלוש דומות כאלה. פוסט דוקטורט אעשה עליה ועל דומותיה. תסמונת מירי יקראו לסימפטום. על שם החוקרת יוצאת הדופן מירי. כמו תסמונת מינכהאוזן, אבל עם טוויסט. יהיה טוויסט. תמיד יש טוויסט. אני כבר רואה את עצמי עומדת ב-Ted ומסבירה את המחקר בשפת בני אדם. משליכה ממנו על החיים של כולנו בעידן המודרני. בינינו, חוקרת באוניברסיטה מתאים לי יותר מלהשתין בלחץ בגלל מטומטמת כזאת ברבע לארבע בבוקר. למה לא משחררים אותה? שיאשפזו אותה באיזה מחלקה סגורה במזרע יותר פשוט ויותר זול. אם הייתי אחרי התמחות, רופאה אמיתית, ואני רופאה של ממש כבר כנראה לא אהיה, הילדה הזאת עם ההורמונים במקום מוח הרי מתה מזמן, הייתי משחררת פסיכיות כאלה אחרי לילה אחד של קריאות מוטרפות כאלה. האחיות המסכנות האלה צריכות רופאות כמו שהייתי יכולה להיות. אם זה היה תלוי בהן, בטוח היתה משתחררת מזמן.

לולא נורית, לא הייתי כאן. ודווקא חיבבתי את נורית נורא. אישה כלבבי. עד היום אני מוצאת את עצמי מתגעגעת אליה. איך אהבתי להתווכח אתה בלהט. וזה שערן הגן עליה כל הזמן רק טען אותי באנרגיות לריב אתה. ואתו. הדבר הזה לא עבר לי. פגם מולד. יחיעם יכול להעיד. כבר שלוש שנים אנחנו יחד ועדיין, כל מה שחסר לו כשאנחנו רבים, ואנחנו לא רבים כל כך הרבה למען האמת, שלא אובן לא נכון, זה שהוא יזכיר את אמא שלו באמצע ריב. ישר אני עולה לטונים הגבוהים שלי. וזה לא שאני לא מחבבת אותה, את אפרת. היא אמנם לא שווה כמו נורית, אבל היא סבירה לגמרי. יש לה ראש. אפשר לדבר אתה. חוש הומור לא מזהיר, אבל לא צריך לדרוש יותר מדי. יודעת להיות זהירה, אפרת. לא להיכנס לנו יותר מדי בין הרגליים. יש חמותות – ככה אומרים את זה, חמותות? - הרבה יותר גרועות. מסכנה שושי. אם היא לא מתקשרת אלי פעם ביומיים לקטר על חמותה אני מודאגת. חושבת שקרה לה משהו. ברצינות. מה שאמא של שימי עושה לה זאת ממש התעללות. מסכנה. טענות יש לה על האוכל ששושי מבשלת. הבן שלה רזה מדי, ככה אמרה לה פעם. למה היא לא מניקה היא מעיזה לשאול את שימי, אבל ככה, בקול, ששושי תשמע את השאלה. היו לה טענות על כמה מהר שושי חזרה לעבודה אחרי הלידה. אפילו על איך היא מחתלת יש לה מה להגיד לשושי. והטמבל עוד מגן עליה. ואני אמרתי לשושי, כשהם התחילו לצאת. הזהרתי אותה. בעדינות אמרתי את זה. לא רציתי לאבד את שושי, אבל להזהיר הייתי מוכרחה. בן שלושים ושתיים שעוד גר עם אמא, ככה אמרתי לה – אם זה לא סימן אזהרה חמור מהבהב, אז מה זה סימן אזהרה, לא? אולי תחשבי שוב. ככה אמרתי לה. אבל היא – שום דבר כבר אי אפשר היה להגיד לה. כולה בת שלושים ושתיים היא היתה אז וכבר לא הצליחה להירדם בלילה. שמעה את הביציות מתייבשות לה. אז הכל יחסי. אפרת לא כל כך נוראה, ויחיעם לא מגן עליה כל כך. רק לעתים די רחוקות, וגם אז הוא חוטף ממני, מסכן. אפילו אם אחרי הריב אני מבינה שהם צדקו, לא ישמעו ממני סליחה. כזאת אני. כל אחד מגיע לגיל בו הוא צריך לחיות בשלום עם המגרעות שלו, ואני לא יוצאת דופן. וגם הסביבה צריכה. ללמוד לחיות עם המגרעות שלי אני מתכוונת. מה שכן - הפסיכית הזאת מחדר שבע עשרה מוציאה ממני את כל האנרגיות השליליות שאפילו אני לא ידעתי שיש לי. אם יחיעם היה שומע אותי עכשיו היה מבין שכל מה שהוצאתי על אפרת זה כלום. רק שאצליח לסיים את הסטאז'. לפחות את זה אני חייבת לעצמי. ולאבא ואמא. וגם, למען האמת, ליחיעם. לא פשוטים לו כל הלילות האלה שאני צריכה לבלות כאן. לא מקנאה בו. לא יודעת איך אני הייתי עוברת דבר כזה.

עד היום אני יכולה להיזכר ברגע ההוא, שהחלטתי. זה היה בתקופה שכבר היו חריקות ביני לבין ערן. לא רציניות. לא כמו מה שקרה שנתיים אחר כך. בקטנה. מהסוג שבגיל הצעיר ההוא לא שמים אליהן לב. עמדנו במטבח בדירה החמודה שלהם, בה פעם ראשונה התעוררתי בבוקר ליד מישהו בבית שלו אחרי שנת לילה. הפעם הראשונה שאת מבינה שצריך ללבוש משהו כשאת יוצאת לשירותים באמצע הלילה, אחרי שנתקלת באבא שלו במסדרון בתחתונים וגופיה שמכסה בקודי משהו. ואני מדברת עליו. אני, אפילו גופיה לא היתה לי. טוב, היה לילה חם. משונה מה שאת זוכרת אחרי כל השנים. נורית בישלה לערן את הבולונז שהוא כל כך אוהב והיה חסר לו בחצי השנה של הטיול, ממנו בדיוק חזרנו. מה שנכון נכון, באפריקה יש הרבה דברים – בולונז כמו שאמא של ערן עושה אין. ולא שהוא לא חיפש. היינו כבר ארבע שנים יחד. אהבה ענקית של ילדה בת שבע עשרה לחייל הגיבור שפגשה בסינימטק, שהפכה, כשהילדה ההיא שירתה בבקעה והוא כבר השתחרר וחיכה לה כדי לנסוע יחד לטיול באפריקה, לאהבה מלאת געגועים. בטיול לאפריקה התחילו הבעיות. כשטסתי לחופשה בפעם הראשונה עם יחיעם יכולתי להשוות. הסתדרנו נהדר חודש שלם, אני ויחיעם. חודש שלם רק שנינו ואף לא ריב אחד. הייתי צריכה להיות יותר עירנית בנסיעה ההיא לאפריקה. הייתי חוסכת לעצמי שנתיים בחיים. אולי גם את כל שש השנים האחרונות. כי נורית, באותו בוקר, בלי להסתובב מהגז עליו ערבבה את הבולונז, שאלה מה אנחנו חושבים לעשות עכשיו, כשחזרנו החיים בעצם מתחילים, וערן ענה בשמי. כבר טעות. היא חושבת ללמוד רפואה, ערן אמר. ואני, הילדה חמומת המוח שהייתי, כל מה שהיה חסר כדי להחליט היה הפרצוף של נורית, כשהיא הסתובבה מהסיר המבעבע. שלוש אפשרויות זרקתי לערן כששאל אותי מה אני רוצה לעשות בחיים בבית המלון המצ'וקמק בניירובי. ועכשיו, לאימא שלו, במקום לחזור על השלוש, אמר רק רפואה. לא אמר משפטים, לא אמר יחסים בינלאומיים. רק רפואה אמר. טעות שעלתה לי בשש שנים.

אני יודעת למה הוא אמר רק רפואה. ישר הבנתי, אבל לא נתתי לעובדה הזאת לעצור אותי בהתעקשות מול נורית. ככה זה כשאתם שני ילדים שנתקעים יחד בגיל עשרים וקצת בבית מלון בינוני מינוס באמצע מדינה אפריקאית. שיחה שמתחילה נחמד על מה תעשו בחיים כשתחזרו הביתה מתפתחת לעימות מיותר. הוא אמר שהוא חושב לשלב משפטים ועבודה סוציאלית. רוצה לעזור לאנשים, אבל שיהי לו רקע אוניברסיטאי נכון. ככה אמר, ואני הייתי בגיל הנכון כדי להתרשם מהתעוזה. מה שמעניין אצל ערן זה שהוא אמר ועשה. באמת למד את שני התארים במקביל ועכשיו, כשהוא ממנכ"ל את העמותה שלו, הוא באמת עושה שימוש בשני הדברים. לא שאני מצטערת שנפרדנו כשאנחנו נפגשים לפעמים. הוא הולך ונעשה דומה לאבא שלו, ולא נראה לי שהייתי חיה בשלום עם זה. ושלא תבינו לא נכון - זה לא בגלל הפגישה ההיא באמצע הלילה במסדרון בדרך לשירותים. היה טיפה מעצבן האבא הזה, אם אני זוכרת טוב. ואת? ערן שאל. אמרתי משפטים או יחסים בינלאומיים או רפואה. באמת זה מה שרציתי. אחליט כשאחזור, אמרתי. הוא התחיל לצחוק עלי. לא ממש צחוק. יותר אי אמון. את? הוא שאל בטון הזה שלו, שבהתחלה, כשהייתי בסוף י"א, כל כך הקסים אותי, את, עם הפחד שלך ממחטים ודם? רפואה? ממתי אני פוחדת מדם? היתממתי. אני יודעת שזה נשמע מטומטם, אבל לא אמרתי אף פעם שאני חכמה. תקראו שוב. כתוב שאני חכמה? ממש לא. מחטים? המשכתי בהתלהבות, אתה מדבר על מחטים של סמים, אידיוט. זה שכשעברנו בגן מאיר באמצע הלילה אמרתי לך שאני מפחדת ממחטים של סמים, זה הופך לפחד מכל המחטים בעולם? נו, באמת, הוא המשיך, אם את כל כך לא מפחדת ממחטים, אז למה לא באת אתי לתרום דם כשעברנו בשבוע הספר ליד ניידת בנק הדם? את סוף המשפט הוא אמר בהתרסה. יופי. רק התרסות אני צריכה בוויכוח. וזה שיש לי לחץ דם נמוך מדי, את זה שכחת? עניתי. אמרתי לך אז שאסור לי לתרום בגלל הלחץ דם הנמוך. אתה, רק מה שנוח לך אתה זוכר. מה, באמת חשבת שבגלל שאני מפחדת ממחטים לא באתי איתך? אם ככה אתה מעריך אותי, מה אתה עושה אתי בכלל? הסלמתי את הריב המיותר הזה ממשפט למשפט.

ואז, במטבח כשהיינו כבר בחזרה בארץ, הוא חזר על הרפואה הזאת כשענה במקומי לאמא שלו. והשילוב הזה, שהוא בחר רק ברפואה וענה במקומי לאמא שלו, הוא כנראה זה שחרץ את גורל שש השנים הבאות. ההבעה על הפנים שלה כשהסתובבה היתה, איך להגדיר, משהו שבין הפתעה לתדהמה מוחלטת. אני, בכל מקרה, באותו רגע, פירשתי את ההבעה כלעג. את בטוחה? היא שאלה. זה עניין של שמונה שנים, היא המשיכה. ארוך קצת, לא? שש, תיקנתי אותה, ועוד שנה סטאז' ואז התמחות. אמרתי שמונה, היא אמרה. לא יוצא יחד שמונה? טוב, שמונה, אמרתי. אז זה לא קצת ארוך וקשה? היא שאלה. היום אני תוהה אם לא היתה בשאלה הבעת השתתפות ודאגה אמיתית. אולי אפילו ראיה נכונה ומציאותית שלי מול האתגר אליו הכנסתי את עצמי. באותו רגע כל מה שקרה היה לחיצה ארוכה על בלוטות העצבים ההורמונליים שלי. מה, שאלתי, את לא חושבת שאני מסוגלת? את חושבת שאני אשבר? לא, חמודה, היא ענתה, חס וחלילה. ממש לא. חמודה היא אמרה לי. וחמודה זה בסדר באופן כללי. אני מסתדרת עם חמודה. תלוי בהקשר. חמודה בשיחה אם אני יכולה ללמוד רפואה לא כל כך מסתדר לי באוזן. בטח לא באוזן של הבת עשרים וקצת שהייתי. אז שתדעי לך, המשכתי, שאני אעמוד בזה, ואני אהיה רופאה מדהימה. כירורגיה, המשכתי, מלהיבה את עצמי, כירורגיה זה מה שאני רוצה לעשות בהתמחות. כירורגיה? היא המשיכה. אהה, אישרתי, ממשיכה להריץ לעצמי בראש סאב טקסט שהיה שם או לא, בטח כירורגיה. נראה לי הכי נכון עבורי.

בשבועות הבאים היו עוד כמה שיחות. לפעמים רק ערן, לפעמים נורית. לפעמים אבא של ערן, שאת שמו שכחתי, גם העיר משהו. וכל משפט בו המצאתי שרידים של ביקורת או אי אמון רק חיזקו את העקשנות שלי. ואת המסמר האחרון בלימודי הרפואה שלי נעץ ערן, שנתיים אחר כך, בריב הפרידה, כשכבר היה ברור לשנינו ששום שיחת יחסינו לאן לא תועיל. הוא, פגוע מההחלטה שלי לגמור אתו, זרק במרירות "יופי, זה בדיוק כמה שתחזיקי בבית ספר לרפואה הזה שלך. אמא שלי צדקה. שמונה שנים בחיים לא תגמרי." ההשוואה הזאת בין החברות שלנו, בת שש השנים, ללימודים שלי, ועוד לערבב את נורית החמודה במשפט, זה כל מה שהיה חסר כדי לוודא שאסיים את הלימודים.

וסיימתי. בחריקת שיניים סיימתי. אבא ואמא היו ממש בסדר. במהלך השנים היו לי לא מעט שיחות אתם. ראו שאני סובלת, ולא לחצו. מכירים אותי, הם גם ידעו שללחוץ עלי הוא הדבר האחרון שאני צריכה. כשחזרתי מזועזעת מהדגמות ראשונות בשיעורים בשנה השניה, עם הדם והאיברים הפנימיים החשופים, הם היו הראשונים ששאלו אם אני רוצה להמשיך. אני, כמו אני, באותו גיל שאלות כאלה רק חיממו אותי, אפילו שמקורן היה, ואת זה ידעתי כבר אז, ממקום טוב. דואג. איכפתי. מכיל. כל שאלה כזאת הובילה לעוד חודשיים התעקשות להמשיך. הייתי מפסיקה לספר איך אני מרגישה כמה שבועות עד שעוד הדגמה או שיעור ארוך מדי שברו אותי שוב. ואז פגשתי את יחיעם. חשבתי אז שזה שאני הולכת להיות רופאה הקסימה אותו. עכשיו אני בכלל לא בטוחה שזה נכון. ככה עברה עוד שנת לימודים. לא שאני מאשימה אותו. הוא לא אמר כלום. עכשיו הוא אומר שלא הבנתי אותו. שהוא אוהב אותי רופאה או לא. ככה הגעתי לשנה הששית, ואותה באמת גמרתי הודות ליחיעם. זה לא הזמן להישבר, הוא אמר. אני איתך בכל החלטה. לא רוצה ולא צריך רופאה בבית, אבל חמש שנים גמרת – עוד קצת ויהיה לך תואר. להזיק הוא בטח לא יזיק. חוצמזה, הוסיף בחיוך הממזרי הזה שלו, כבר בגנון אמרתי לגננת, כששאלה מה כל אחד רוצה להיות כשנהיה גדולים, שאני רוצה שלט על הדלת בו כתוב דוקטור. ככה בעצם הוא הציע לי נישואים. הוא בסדר, יחיעם. לא מהסוג של טקסים שלמים על ראש המצדה וזיקוקים ומצנחים וכריעה על הברך וכאלה. הציע נישואים כמו שצריך. בלי טקסים בישבן. גמר לספר על הגננת והשלט ושאל אם בא לי להתחתן אתו. התנשקנו וזהו. מומלץ. יותר זול מכל הזיקוקים והנסיעות לחו"ל והלכרוע ברך בגונדולה בוונציה. אפשר ליפול לתעלה. עכשיו, את השנה הזאת של הסטאז', אני עושה בפרנציפ. לא מכל התכונות מהן אני צריכה להיפטר נפטרתי. אז את השנה הזאת אני בטוח גומרת. אבל התמחות? כירורגיה? את זה צריך עוד לראות. קודם אקום מהאסלה, אנגב, ואלך למעצבנת הזאת מהמיטה הכי שווה בחדר שבע עשרה.

איך, מכל הדרך הארוכה שעשיתי, דווקא היא סוגרת לי את הפינה? מחליטה בשבילי. כמעט מקומם. מעליב. שוכבת לה ליד החלון הענקי הפונה למפרץ. לפעמים, בייחוד בימים של חמסין, כשהשמש ענקית ואדומה, אני באה במיוחד לחדר הזה לראות את השקיעה בים. ממציאה סיבוב רופאים רק כדי לראות את הפלא הזה. אם היו הורסים את בית החולים, דירה כאן, עם הנוף הזה למפרץ, היתה עולה מליארדים. יש אנשים שיהיו מוכנים להתאשפז רק כדי לשכב ולראות את הנוף הזה. לא היא. היא, רק טענות וכאבים יש לה. האף הנוזל שלה, כמו ילד מוזנח. השיער שהיא לא מסרקת אף פעם. מדובלל ומלוכלך. התיק המשופשף ליד המיטה שלה, ממנה היא מוציאה את הארנק שלה, שראה ימים הרבה יותר טובים, וסופרת בקפדנות את השטרות. וכל זה עדיין לא הבעיה. הכי גרוע הן המילים המגעילות כלפי האחיות שיוצאות לה מהפה. מה אני אעשה עם תואר הדוקטור אין לי מושג. אבל לטפל בכאלה, אחרי שייגמר הסטאז'? להמשיך להתמחות? שישכחו ממני. חתיכות בשר מדממות על שולחן הניתוחים? מה, השתגעתי? יש לי לחץ דם נמוך. לא שיקרתי לערן. באמת אסור לי לתרום דם. אבל, האמת? לא מתה על מחטים. לא של סמים ולא מכל סוג אחר. ודם? לא עושה לי את זה. חוצמזה, מה, רק לעורכי דין מותר לעשות תואר ולעבוד אחר כך במשהו אחר? למה, מי קבע?