שבוע הבכי שלי

קודם כל – ברמה האישית – השבוע התחיל דווקא לא רע בכלל. ביום ראשון הדפיסו את הספר החדש, השמיני בסידרת "הסיפור המושלם" – "וועידת השלום". אגב, אנקדוטה אישית. הזיכרון שלי, למי שלא יודע, הוא מנוקב ככברה לגבי הספרים שלי. אני לא זוכר עלילות, שמות, מה לא. מספר לספר אני ממציא דברים חדשים ואילמלא העורכת הילדים היו משתגעים ממני. תשאלו את מיכל פז-קלפ (העורכת המאממת שלי, כבר אמרתי?) איך בלי למצמץ החלפתי את שם מלך רומניה הנורא, או איך לא ידעתי באיזה סצינה לא מסתדר לה מזג האוויר (מה שקוראים Continuity בעולם הקולנוע – שהסיגריה של הגיבור/ה לא תתארך במקום להתקצר מרגע לרגע) והיא מבקשת ממני אישור לתקן ואני לא יודע על מה היא מדבר. כולה שבוע (שבוע!!) אחרי שקראתי אותו בפעם המאה (או מאתיים!!) כדי לאשר ההדפסה! וביום שישי האחרון, יומיים לפני הדפסת הספר, במפגש סופר בראשון לציון, אמרתי לילדים ששם הספר הוא "הסיפור המושלם - וועידת המלחמה". מזל שהילדים הם ילדים. אילמלא הם, שהצביעו על העטיפה שאני עצמי הצגתי בשקף מאחורי ותיקנו אותי, לא הייתי שם לב. טוב, מה שהילדים עדיין לא יודעים הוא שהסיבה היא שבאמת הספר מספר על מזימות להרוס וועידת שלום ולא להצליח בה. זה מ שקורה בסיפורים הדמיוניים שלי. אם זה מזכיר למישהו משהו – שייקח אחריות על הניורונים במוח שלו. אני לא אחראי.

שאר השבוע היה הרבה פחות קל. בכלל השבוע הזה שבין יום השואה ליום הזיכרון זאת המצאה ישראלית ייחודית מדהימה. פתרון אפשרי לבעיית הבצורת בעולם ע"י מיחזור מים אנושי. אומת סטארט אפ או לא אומת סטארט אפ?

אבל איך השבוע הזה קשור לסיפור של יום שישי הקרוב? הרי מתישהו אני אמור ליצור קשר, וכדאי שלא יהיה מלאכותי מדי. אז ככה זה הולך :

נתחיל בזיקנה. הולך ומתחוור לי שהאמירה שהזיקנה מחזירה אותנו לילדות כנראה מדוייקת. מדי מדוייקת. ראיתי את זה קורה לאבא שלי, ושמעתי סיפורים דומים על הורי רוב בני דורי. הרי אף אחד מאיתנו לא האמין שהמבוגרים החזקים האלה, הסלעים המוצקים של ילדותנו, אלה שהקימו בעשר אצבעותיהם את המדינה הזאת ולחמו עליה, יסכימו אי פעם לחזור לחיות עם חיתול או להיות תלויים במישהו אחר שיטפל בהם כמו בתינוק – יחליף מצעים כשהם מרטיבים בלילה, ירסק להם את האוכל, ירחץ אותם. מה נהיה כאן? והנה – כולנו, בני החמישים עד שבעים פחות או יותר, עברנו/עוברים את זה. ואנחנו נחרדים : אם זה קרה להם, לעמוד האש הזה לפני המחנה, מה זה אומר עלינו הרכיכות? האם גם אנחנו, ה(בעיני ילדינו ועל אחריותם בלבד) חזקים, הדומיננטיים, הסלעים המוצקים התומכים בילדים שלנו, נהיה גם כאלה? גם בשבילנו הם יצטרכו להזיז כיסא בליל הסדר כדי שנוכל להכניס במקומו את כיסא הגלגלים שלנו?

והנה מגיע יום הזיכרון. שוב מגיע יום הזיכרון, ומראה לי באיזה צעדי ענק אני מתקרב לשם. זאתומרת – תמיד הייתי בכיין. תשאלו את מי שאתם רוצים. חבל שלא בחרתי בקריירה של משחק. אני – לבכות בסצינה לבקשת הבמאי? קטן עלי. תשמיעו ברקע את "תציל את עצמך, זעק אז הפצוע" בהדר האופראי של יהורם גאון בפסטיבל הזמר של 1969, או את "אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסה"כ רציתי לחזור הביתה בשלום" של ההוא מלהקת פיקוד מרכז, או, הכי טוב "ואימא מחכה בסתר, מתי עוד יגיע מכתב" כשאהוד מנור שר, והשלולית שתיווצר שם תגרום לצלם בסרט לנעול מגפיים כדי לצאת בשלום מהסצינה.

אלא מה? מה שהתחיל כטפטוף שנתי, הולך והופך לנגד עיני המשתאות לשיטפון עם השנים. מיום זיכרון אחד למישנהו המצב הופך קשה יותר. עכשיו גם בכל שירת התקווה? ואתה שואל את עצמך – מה נהיה? הרי קיר הזיכרון הפרטי שלי - ישראל כהן, ושי כהן, וניר זהבי, ויחזקאל עזורי, ויפתח עין ועופר שוולבה ומוישל'ה אסטרייכר ודבה'לה כהן ואלי קלר וחיים שוורץ - כבר עשרות שנים בקבר. אז מה הקטע? מה נהיה שבכל שירת התקווה בטקס של אולי חמישים איש אתה זולג? יש משהו עם בלוטת הדמעות שמתדרדר עם הגיל? והאם אכן זה מה שהעתיד צופן גם לי? השלב הבא הוא הבלוטה האחרת האחראית על נוזלים בגוף שתאבד שליטה?

והנאום הנרגש הזה הוא שמוביל אותי לסיפור של מחר. הוא על אבא שלי בתחילת ערוב ימיו. נכון, רחוק מהאבא של השנה האחרונה, עדיין די בשיא כוחו, כולה בן 80, אבל בפירוש רואים את תחילת הסוף, שיגיע 13 שנה לאחר מכן. וכן, הקטע ההוא, ממש בסוף, קרה חד משמעית. לא "מבוסס על סיפור אמיתי" ולא נעליים. סיפור אמיתי. קרה לגמרי. היה גם היה. את כל השאר ייחסתי לאבי מתוך היכרותי עם זקנתו, שעד שלב דווקא מאוחר לגמרי פיארה את נערותו. ולמי שישאל - באמת רק בינינו, ולשם הצדק ההיסטורי – הקצין הפולני בן השמונים, הלא הוא אבא שלי, באמת לא התלונן בזמן אמת על מה שקרה שם. קצין פולני או לא קצין פולני?