שוקולדים וטופי

פחות או יותר מאז שאני זוכר את עצמי, אבא ואימא שלחו אותי בכל חופש גדול לשבועיים בבית של סבא וסבתא ברחוב בן יהודה בתל אביב. הם זקנים, ככה אמרו לי, לך תדע כמה זמן עוד יחיו. מה אנחנו בסך הכל מבקשים ממך? תשמח קצת את הסבא והסבתא הזקנים שלך. הם בסך הכל רוצים להיות קצת עם הנכד שהם כל כך אוהבים. טוב, אולי אני מגזים. סביר להניח שעם הקטע של הזקנים שעוד מעט ימותו, אבא ואימא התחילו בגיל קצת יותר מאוחר. אבל כל שנה הכריחו אותי. רק כשמחנות הקיץ בצופים התחילו התחילו ויתורים פה ושם. הנסיעות התקצרו טיפה. טוב, אולי פשוט רצו קצת זמן לעצמם. כשהייתי כבר בתיכון, הם הבינו שזה מוגזם, והמנהג הזה נפסק.

תל אביב היתה שונה. עירונית. גם לחיפה קראו עיר, אבל זה לא היה דומה בכלל. הבית בחיפה היה מוקף עצים, מכוניות נשמעו רק מרחוק ובלילה היה שקט מוחלט. בתל אביב לקח לי המון זמן להירדם. הייתי שוכב במיטה בלילה, על הגב, מסתכל על התיקרה. האוטובוסים עברו ברעש מתחת לדירה, פנסיהם חורצים, דרך תריסי העץ האלכסוניים המתקלפים של החלונות, פסי אור על החדר. מתחילים בחלקו העליון של הקיר ממול, ממנו משייטים למעלה עד לתיקרה, גולשים לכל רוחבה ואז נעלמים על הקיר מאחורי. אורות שעוברים משמאל לימין פירושם אוטובוסים הנוסעים מאלנבי צפונה. אלה שעוברים מימין לשמאל הם של האוטובוסים שחוזרים מצפון תל אביב לתחנה המרכזית. בשעות אחר הצהרים, כשסבא וסבתא נהגו לנוח, הייתי עומד על המרפסת, שאז עוד לא התפוררה מהרוחות המלוחות של הים, שחשפו את ברזל היסודות החלוד, וסופר את המכוניות העוברות מתחת. מתערב עם עצמי אם יגיעו יותר אדומות במסלול הקרוב מאשר במסלול הרחוק. כשגדלתי והתחלתי לזהות דגמים, הייתי סופר כמה פיאטים היו לעומת כמה לארקים עברו. לפעמים גיוונתי. כמה מכוניות פרטיות לעומת כמה אוטובוסים. חוץ מזה, בתל אביב העצים לא הסתירו את בתי השכנים. בכלל לא היו עצים בין הבתים. אפשר היה לראות את השכנים לא רק על המדרכה, כמו בבית, אלא גם דרך החלונות שלהם. בחיפה, חוץ מהמכולת של אדון ברקוביץ' במעלה רחוב החשמונאים, החנות הקרובה היתה במרחק חצי שעה הליכה. ואצל אדון ברקוביץ במכולת אי אפשר היה לקנות שום דבר מיוחד. הדבר הכי אקזוטי היו חבילות המרגרינה של בלו בנד, וגם הן רק בגלל גלויות מדינות העולם שהיו מוצמדות אליהן. הגלויות האלה היו נפלאות. על כל אחת מהן היה שם המדינה, הדגל, תמונה מאפיינת של התושבים או אתרי התיירות וכמה נתונים לגביה. שטח, גודל האוכלוסיה, עיר בירה. לי היה אוסף ענקי. כמעט את כל המדינות הצלחתי להשיג. עדיין חיפשתי את גאנה ותורכיה. היו לי די הרבה מדינות להחלפה, אבל לא מצאתי אף אחד שיסכים לתת לי את הגלויה של אחת מהן. כאן היה קיוסק ממש מתחת לבית של סבא וסבתא. ממש ממש מתחת לבית. של משפחת טננבאום. אפשר היה לקנות בו מיץ גזר ובייגלה טרי. עם גרגירי מלח ענקיים וקימל. לידו חנות ספרים, חנות בגדים ומספרה. לבית קולנוע לא היה צריך, כמו בחיפה, לנסוע באוטובוס. היו חמישה בתי קולנוע שונים במרחק עשר דקות הליכה לכל כיוון. בתל אביב היה גם המקום הכי מדהים בעולם. ביתן עגול קסום, ליד קולנוע מוגרבי. בביתן הזה היינו יושבים בחושך, סבתא ואני, מצמידים עיניים למשקפת, ורואים תמונות תלת מימדיות מתחלפות בקצב איטי. לפעמים תמונות של מקומות רחוקים בעולם, לפעמים תמונות מאגדות ילדים. אף פעם לא נמאס לי להסתכל בקסם הזה. סבתא היתה מצליחה בקושי להרים אותי מהכיסא אחרי חמישה סיבובי תמונות כאלה. שום אנימצית תלת מימד בשום סרט מושלם מבחינה טכנולוגית לא הצליחה להתחרות באותו זיכרון ילדות של התמונות הסטריאוסקופיות האלה.

ובתל אביב היתה גם בלה. היא היתה, מאז שאני זוכר אותה, אישה מאד מלאה. אתה מרגיש את זה כילד כשהדודות האלה מוחצות אותך אל החזה והבטן הגדולים שלהן. כל חופשת קיץ היה חוזר הריטואל הזה כשהיתה רואה אותי מחכה עם סבתא למיץ הגזר והבייגלה, מלווה את ההסתערות עלי בקריאות התפעלות עד כמה גדלתי משנה שעברה, ואותו חיבוק מוחץ מוכר. בעלה, ארנסט, היה הספר של השכונה. המספרה שלו היתה מתחת לבית של סבא וסבתא, והדירה של בלה וארנסט היתה בבית הסמוך, בקומה השניה. חלון הסלון שלהם היה פרוש לרווחה במרחק זעיר מתחת לקומה השלישית בה היתה דירתם של סבא וסבתא. לילד חיפאי כמוני, שראה רק עצים דרך החלונות – זה היה יותר טוב מסרט טרזן. היום אני חושב שבלה היתה עקרת בית. בכל מקרה, אף פעם לא דיברו על המקצוע שלה, ורוב הזמן היא היתה בבית. גם הילדים שלה היו גדולים. מאז שאני זוכר אותה כבר לא היו בבית. היו מגיעים לביקורים לעתים רחוקות. שוקולדים וסוכריות. לפעמים גלידה. זה מה שאני זוכר מבלה, חוץ מהחיבוקים שלה. זה מה שהיא חילקה לי בביקורים. שוקולדים וסוכריות ודוד ארנסט יושב במרפסת הפונה לים בהפסקת הצהרים שלו, קורא בז'ורנלים שהביא מהמספרה.

כשגדלתי, והתחלתי ללכת לצופים, הפסיקו הנסיעות השנתיות בקיץ לתל אביב. לדוקטור אף אוזן גרון הנכבד, הפרסונל של קופת חולים, הלא הוא סבא שלי, הגיעו שבועיים בשנה בבית הבראה. סבא וסבתא החליפו את הנסיעה השנתית לקרית ענבים ליד ירושלים בשבוע חופשה קיצית בבית ההבראה של קופת חולים בחיפה. כך הייתי רואה אותם בקיץ, בלי הצורך לנסוע לתל אביב. בחורף היו לוקחים שבוע בית ההבראה של ארזה. כך עברו כמה שנים שלא ביקרתי אצלם. רק כשהתגייסתי, והייתי בקורס ליד הרצליה, חזרתי לבקר אותם בתל אביב. בקורס היו כמה חבר'ה מכל רחבי הארץ. גם תל אביבים, אבל רובנו הגענו משאר רחבי הארץ. ירושלמים, חיפאים. היה גם באר שבעי אחד. אני הייתי היחיד מהקורס שהיו לו קרובים מקומיים. היה לי לאן לצאת באפטרים. ממי לקבל עוד קצת כסף לבילויים. איפה לאכול לפני הסרט. וליד סבא וסבתא היה מבחר בתי קולנוע. מוגרבי, גורדון, בן יהודה, פריז, אלנבי. מבחר גדול. כמה פעמים גם ישנתי אצלם, בחדר העבודה של סבא שבשעות היום היה הקליניקה שלו, מוקף בכל המכשירים המתכתיים בהם בדק את הגרון, האף והאוזן של מטופליו.

בלה שמחה מאד לקראתי בביקורים האלה מהצבא. החיבוקים שלה היו חמים וארוכים. פחות מוחצים ממה שזכרתי מילדותי. בכל זאת, הזיקנה. שוב ושוב התפעלה כמה גבהתי והחמיאה לסבתא עד כמה מתאימים המדים לנכד שלה. כעת היא כבר היתה אישה זקנה. שניהם היו בפנסיה. היא היתה רוב היום בבית, משרכת רגליים מחדר לחדר, מנקה אבק, מבשלת מעט, סורגת, משיבה רוחה בעזרת מניפת רוח ענקית שחורה שעליה ציור של רקדנית פלמנקו. ארנסט בילה את רוב זמנו על המרפסת, או בבית הקפה בפינה, נקודת תצפית מעולה על המספרה שלו, שכעת הפכה חנות בולים. הטיח על קיר הבית שלהם, שהיה לבן, חלק ונקי בילדותי, הצהיב כעת, והפך מתקלף ומלוכלך. ברזלים חלודים בלטו מהבטון שבתחתית המרפסת.

כחייל צעיר, שהניסיון שלו עם נשים היה מוגבל למדי, השתנתה דעתי על החזה הענק של בלה והחלון הגדול, הפתוח כל כך קרוב למרפסת המטבח. היה חם בתל אביב בקיץ. המאווררים בבית של בלה וארנסט עבדו כל הזמן ובשאר הזמן לא משה המניפה מידיה של בלה. היה שם, בדלת המפרידה בין המטבח של סבא וסבתא למרפסת הקטנה הצמודה אליו, חלון קטן, כמו בשאר חדרי הדירה, מוגן בתריסי עץ אלכסוניים קבועים. בזווית נכונה, כשהמטבח חשוך, אי אפשר היה לראות אותי מבחוץ כשהייתי עומד ומסתכל על החלון הגדול של דירתה של בלה, מסתובבת לה בחזית תחרה שחורה ענקית, המחזיקה אך בקושי את שדיה הכבדים, מקנחת את הזיעה ממצחה, מבית השחי והצוואר במטפחת לבנה מעוטרת תחרה ונעמדת ארוכות מול אחד המאווררים.

ערב אחד, כשסבא וסבתא צמודים לרדיו בסלון, מקשיבים לתוכנית המוסיקה היומית שלהם, עמדתי כהרגלי, אורב לבלה. היא וארנסט עמדו לצאת, כנראה. היא עברה בחלון עטופה בחלוק רחצה, מזרזת את ארנסט בחדר השני במשפטים קצרים בגרמנית. הוא דידה לחדר השני והיא פנתה לעבר החלון ועמדה רגע, מהורהרת, מסתכלת החוצה. אז, בתנועה אגבית, התכופפה מעט ימינה והחלה גוללת את הוילון. לאט לאט הלך החדר ונעלם מאחורי הוילון האטום ואני, מאוכזב, פניתי לעזוב את עמדת הצפיה הסודית שלי. אבל אז היא עצרה, הפנתה את ראשה אלכסונית למעלה ושלחה מבט ארוך לעבר מרפסת המטבח החשוכה של סבא וסבתא שלי. נרתעתי אינסטנקטיבית אחורה, בטוח שהיא רואה את לובן עיני המציצות מבעד החרכים. רגע ארוך חיכיתי לפני שהעזתי לחזור לנקודת התצפית שלי. בלה, כמו חיכתה, עדיין עמדה באותה תנוחה ואז, באותה איטיות מהפנטת, הסיטה ראשה חזרה הצדה ושבה וגללה את הוילון, הפעם בכיוון הפוך, מותירה את החלון פתוח לרווחה. באותה איטיות מהפנטת היא פנתה לכורסא והתישבה עליה בכבדות. עוד מבט קצר באלכסון למרפסת של סבא וסבתא, עוד הירתעות שלי אחורה, ואז, כשחזרתי להציץ, בלה התרוממה והורידה ברוב טקס את חלוק הרחצה הכחול, המהוה מרוב שימוש, חושפת גוף אדיר ומפואר, רופס ורוטט, ונעמדה לבחון את עצמה בראי. רגע ארוך עמדה כך, עיני בולעות כל סנטימטר בפלא האנושי הזה. אחר כך, לאט לאט, דחסה את עצמה לתוך תחתונים ענקיים, ורודים ומבריקים, שבקושי הכילו את הבטן הלבנה, הגדולה והרכה שלה. רגע עמדה כך ואז, בתנועות מדודות וטקסיות, הרימה את החזיה השחורה, אותה כבר ראיתי על בלה כמה פעמים, אל מעל לראשה. שדיה הכבדים התמתחו ופטמותיה הרחבות התגלו ממחבואן במלוא הדרן. לאט, בשל גילה, גיששה והצמידה את שני הקרסים בגב החזיה. אז הורידה את ידיה, והפטמות חזרו והסתתרו לכיוון שיפולי הבטן. אחר סדרה את שני גביעי התחרה השחורים זה ליד זה מתחת לשדיים ושוב שלחה מבט ארוך בראי, מתנשמת. לאחר שנחה מעט מהמאמץ, הרימה את יד שמאל, מניפת בשר לבן כשלג, מנומר פה ושם בכתמי זקנה חומים, משתלשלת מתחת לבית השחי, וענדה את הכתפיה הימנית. אחר כך, בתנועה מלאת הוד, אחזה את שד ימין, ששתי כפות ידיה נזקקו להקיפו, ודחסה אותו לתוך הגביע המתאים. נחה רגע, שד אחד מוגן והשני ממתין לתורו, ענדה את הכתפיה השניה על כתף שמאל, ואחזה בשתי ידיים את גוש הבשר הגדול השני, מתאימה אותו לתוך הגביע השני. אחר כך הזדקפה, הביטה בראי שלפניה, יישרה מעט את כתפיית שמאל וסדרה שערה סוררת בתסרוקתה הנפוחה. בתנועה צוואר מלכותית שלחה מבט אחרון ארוך לכיוון בו עמדתי, במטבח החשוך של הדוקטור אף אוזן גרון המכובד, ויצאה לחדר השני. הפעם, נפעם מהסצינה הארוכה לה הייתי עד, לא זזתי.

עברו הרבה שנים מאז. המון. אבל באותה שניה קצרצרה של המבט של בלה לעבר מקום מחבואי, אני מוכן להשבע שעל פניה עלתה העוויה קטנטנה. לא משהו יוצא דופן, אבל הוא היה שם. מן חצי חיוך שכזה. עיקול פתייני זעיר של השפתיים. לא ממש חיוך רחב. רמז לדבר האמיתי. בדיעבד, כשאני משחזר את זכרוני המנוקב ככברה, די דומה לחיוך שהיה לה כשהיתה קוראת לי, הילד החיפאי שנשלח לתל אביב הרחוקה כדי לתת להורים קצת שקט, מהמרפסת הזאת של סבא וסבתא לדירתה לקבל כמה חתיכות של שוקולד וסוכריות טופי.