שידחפו את הקביעות שלו לתחת

זו היתה חרא של תקופה. חשבנו שההידרדרות תיפסק מתישהו, אבל היא לא. שנים של תקווה גדולה התחלפו בשנים של ייאוש הולך ומעמיק. שנים של כותרות על הצלחה, הנפקות ורווחים התחלפו בשנים של כותרות על כישלונות, פירוקים ופשיטות רגל. קיווית שלא תראה את שם החברה שלך בעיתונים. על פחות ממאתיים מפוטרים הפסיקו לכתוב. שום דבר לא היה בטוח. אם המנהל שלך חשב שאתה יכול להחליף אותו, היית מפוטר, והוא היה מסביר אחר כך, למי שהיה מוכן לשמוע, שאתה לא מקצועי. יועצות אירגוניות נכנסו למיטה עם המעסיק כדי לשמור על הפרנסה. בעבודה היית צריך לוודא שאיש לא מדווח על טעויות שלך. כל מעטפה שלא חיכית לה הולידה חרדה, וכמות ההתייצבויות בחדר המיון עם לחץ בחזה עלתה פלאים. למנהל אסור היה להזמין מישהו מאנשיו לסתם שיחה, או לכוס קפה של כיף, כמו פעם, כדי שלא יחשוב שהוא הולך להיות מפוטר. חרא של תקופה. חוש הומור שחור בתור בלשכה פעם בשבוע, ראיונות עבודה אבודים מראש, ולי גרד התחת כמו משוגע יותר מחצי שנה וכל מה שהיה לרופא להגיד זה שרק ניתוח רציני יעזור. אבל הוא לא מתכוון להתערב לי בחיים, הוסיף בסרקזם ידידותי במיוחד. אם אני מתעקש לא לעשות אותו, אין לו התנגדות מיוחדת לכך שאמשיך להרוס לי את כל זוגות התחתונים. מבחינתו, אני יכול לעבור גם לזוגות חד פעמיים. למה לחכות לגיל תשעים עם החיתולים? היה מבסוט מעצמו. החזיק מעצמו בדחן, הרופא הזה. בגיל חמישים וחמש עזב אישה וארבעה ילדים גדולים והלך והתחתן עם המזכירה שלו. ביולי הבא, אם תצליח להחזיק מעמד עם האשמאי הזקן, ימלאו לה עשרים וחמש והיא תקבל את הבי. אי. במדעי החברה, עליו שלמו ההורים שלה הון תועפות, ותתחיל ללדת להם נכדים. הוא יוכל להוסיף לאוצר ההומור הנחות שלו בדיחות על הילד שלו, שצעיר מהנכד שלו. רופא עם סיכוי מצויין להתקפת לב בקרוב, שהדם בתחתונים שלי מצחיק אותו. גירוד אינסופי, ואין עבודה. כל מה שרציתי היה להיכנס למיטה ולא לצאת משם אף פעם. שילך יזדיין כל העולם. כולו. כולם עם כולם עד קץ הדורות. ללא יוצא מהכלל. ושלא יזמינו אותי לאורגיה. אני פרשתי.

ואז קובי צלצל. רק אז קלטתי שכבר עשר פעמים תוך יומיים אני רואה בוידיאו את הדוקומנטרי על תולדות להקת "בלאק סאבאת'". שוב גיזר באטלר מתאר את הפעם הראשונה שהוא פגש את אוזי אוסבורן. אחת לשבוע הלכתי ללשכה. את שאר הזמן חילקתי בין משחקי Doom בגרסאות עתיקות, שינה ורביצה מול הטלוויזיה, שהעברתי לנוחותי לחדר השינה. הקסטה הראתה סימני עייפות רציניים. המשכתי לשמוע את קולו של גיזר, אבל התמונה ריצדה כאילו הוא עדיין תחת השפעת אותם טריפים שכמעט הרגו אותם במסעות הופעות שלהם בשלהי שנות הששים והרסו את חייו של ביל וורד המתופף. גיזר, כשחיוך דקיק של הומור אנגלי בסיסי לא מש משפתיו, מתאר איך הוא וטוני איומי פרסמו מודעה בחנות התקליטים המקומית בה חיפשו סולן. צלצול בדלת בישר על הגעתו של אוזי, לבוש בסרבל אדום של בית החרושת של אבא שלו, מגולח ראש, מפחיד. איזה מזל יש לכולנו שהם החליטו לקבל אותו ללהקה, למרות ההופעה המזעזעת שלו. רק לדמיין בית חרושת אנגלי בו עובד עד היום איזה מר אוסבורן קשיש, אצבעותיו סדוקות מעבודה וגבו שחוח במקום לתת את ההתפרעויות חסרות הרסן שלו על הבמה. נחמד גיזר באטלר. חייכן מתחת לשפם. מתאר את הדברים במין ריחוק בריטי, כאילו הוא לא מתאר את הסיפור האמיתי של בלאק סאבאת'. רציתי להמשיך לראות, כי אחרי בלאק סאבאת' היתה השעה וחצי של סיכום הטרבל של מנצ'סטר. לא הפריע לי שאחרי כל הפעמים שראיתי את הקסטה, אני זוכר בעל פה את שמות כל השחקנים שגיגס עבר בדקה ה-109 בדרכו לשער המדהים שכבש נגד ארסנל בחצי הגמר האנגלי. גם גיגס ריצד, למרות שאין לו עבר של סקס סמים ורוקנרול, אבל היתה חרא של תקופה, ושלושה ימים ברציפות מול הטלוויזיה נראו לי סבירים. זה לא שהיה איזה סיכוי למצוא עבודה עד הסתיו. גיזר וגיגס היוו תחליף ראוי, עד שיגמר לי הכסף, ינתקו לי את החשמל ובעל הבית שוב יצרח עלי איזה טעות הוא עשה שהשכיר לי את החור שלו ולמה לא הקשיב לאשתו שהזהירה אותו מפני אנשים בדיוק כמוני.

ואז צלצל קובי, עם עוד אחד מהרעיונות המחזוריים שלו, שרק אלוהים יודע מאיפה הוא ממציא. זה התחיל, לפני יותר מעשרים שנה, בחופשת הקיץ מהאוניברסיטה, בחודש שלם באוהל בנגב. אחר כך מסע רגלי של סיבוב פאבים בהרלם באמצע הלילה. ומדובר על התקופה שהרלם היתה הרלם, לא כמו היום, אחרי שג'וליאני ניקה את העיר כולה. כשהסברתי לו שמה שעובד בסוהו בלונדון לא בטוח שיעבוד בהרלם, הוא לא הקשיב. סיבוב בתי הזונות בפקין כבר לא הפתיע. ואני מדבר על התקופה שהיא היתה קומוניסטית לגמרי, ובתי זונות, רשמית, לא היו שם. רק להשיג ויזה לקח חצי שנה. לא הלכתי על כל רעיון. להרלם נתתי לו ללכת לבד. הסתפקתי בסיפורים שלו כשחזר. מהנגב חזרתי באמצע, ישר לבית חולים, מיובש. מהמערה ליד צפת, עם כל הברסלבים בלילה, אחרי טבילה במקווה בדצמבר, וצרחות בהרים, חזרתי עם ארבעים חום. גם על הלינה על המדרכה, לפני טקס האוסקר, לקבל חתימות על השטיח האדום, ויתרתי. למזלי לא היה לי כסף אז. הוא, כמו שהוא, לא וויתר כמובן. אפילו גב של כתב, כשהוא מראיין כוכב קולנוע, הוא לא הצליח לראות, אבל לטוס לשם טס. הרעיון הפעם הגיע בזמן. מופרע, אבל בתיזמון נכון. על שיחות עומק לתוך הלילה ויתרנו לפני שנים, ואחרי הפיטורין שלי גם המעט שהיה נפסק, אבל, בקווים כלליים,הוא ידע מה עובר עלי. יותר מדי שנים אנחנו מכירים. לא צריך להסביר לו כל דבר. הוא ניחש איך אני מרגיש, ולא רצה לספר בטלפון. התעקש על בית קפה. וכרגיל אצל קובי, לא סתם בית קפה, אלא קפקפים. אם היו משקיעים באיכות הקפה שהם מכינים כמו שהשקיעו בהמצאת השם ובעיצוב המקום, אולי היה שווה לנסוע עד שם, לחנות על המדרכה ולחטוף את שלוש מאות וחמישים השקל קנס. למה הם מתעקשים לתת דו"חות למכוניות בנות עשרים שנה? למרצדס חדשה, פקח בחיים לא ירשום קנס על חניה כזאת. ישבנו שם, שותים את הקפה הפלצני שלהם ואוכלים את הפוקצ'ה פיטריות מטוגנות שהם כל כך מתגאים בה, כשהוא טפטף את הרעיון. לאט, אבל ביסודיות. אני, יושב ומתפלל שמישהו בבית הקפה הזה ימציא מנה של אוכל אמיתי במקום הפיטריות האלה, ושיעשו סופסוף משהו עם איכות הקפה, רואה בחצי עין את הפקח עומד ורושם את הרפורט, אבל אם אנרגיות לקטר להם על הקפה לא היו לי, אז להתעסק עם הפקח? סיציליה, קובי אמר, מה דעתך על סיציליה? אף ישראלי אין שם עכשיו. סיציליה זה המקום. אולי עשרה אחוז מקומיים נשארו שם, אמר. באחריות. כל השאר או ערבים או אוהבי ערבים. טוב, אולי לא כל כך אוהבי ערבים כמו שונאי ישראל. אף ישראלי לא מעיז עכשיו להגיע לשם. הוא אמר את זה כאילו אין טיעון חזק יותר לנסוע לשם. למרות כל מה שכתבו בעיתונים, אחרי שכל המאפיונרים בכלא בגלל עד המדינה ההוא, אמר, מנסה בלי הצלחה להיזכר בשמו, כאילו שאם היה ממציא שם הייתי בא בטענות, שליטה מוחלטת, כמו פעם, של המאפיה. בקיצור, כדאי לשכוח מעברית. חבר שלו במשרד הביטחון אמר שיצאה הוראה לכל הנציגים לא להגיע לשם אפילו בטעות. להחזיק דרכון ספייר, אפילו מזוייף, למקרה שמטוס בטעות, בגלל תקלה, ינחת בשדה התעופה באי. ושם, וזאת הפואנטה של כל האקספוזיציה הגיאו-פוליטית שהוא הוריד על הראש שלי בין ביס פוקצ'ה אחד לשני, הוא שמע מאיזה דוקטורנט איטלקי שביקר אצלו בפקולטה, יש אפשרות להתארח בכפר קטן, ממש ליד קורליאונה. כן, כן, מה שאתה שומע, בדיוק, אותה קורליאונה מהסרט. מהספר, ניסיתי לתקן, אבל הוא לא היה ניתן לעצירה. ליאוניטה קוראים למקום. ליאוניטה דל מארה. אולי שלוש מאות איש, כולם מאותה משפחה. סלעים ועזים כמו בסרטים. וכולם קשורים איכשהו למאפיה, חוץ מהעזים. זקנים וקשישות, אבל מסוכנים. כמו בסנדק הראשון, אמר. זוכר, איך שהם מסתובבים עם רובים ושומרים על מייקל? זוכר איזה נופים משגעים. ואיזה שקט? בטח שקט, אמרתי, אמרת שאין ישראלי לרפואה, איך לא יהיה שקט? אבל מה נעשה שם? הקשיתי. נכון שיש רעיונות יותר מעשיים מלחפש היגיון ברעיונות התקופתיים של קובי, אבל בכל זאת. זהו, פירט, שהאיטלקי סיפר על איזה סוכנות תיווך, שמפרסמת רק בתוך איטליה, ומחפשת עובדים שילכו לרעות עזים שם במשך חודש. בעונה הכי חמה אף אחד בכפר לא רוצה לצאת למרעה. חם רצח, אמר הדוקטורנט. אז הם מארחים אותך חודש, ואפילו משלמים חמישים דולר לשבוע, רק שתרעה את העזים שלהם. לא שחמישים דולר זה הרבה למאפיונרים, אבל בשביל לרעות עזים זה הרבה. וגם אישה הם נותנים לך בלילה, נכון? שאלתי את קובי, בטוח לחלוטין שהוא המציא את כל הסיפור המופרע הזה רק כדי לעודד אותי. בכל זאת – חבר שלא מוצא עבודה יותר מדי זמן. באחת השיחות, בתקופה הראשונה אחרי הפיטורין, כשעסקתי בבהיה בקליפים של לד זפלין, אי. סי. די. סי. ווייט סנייק, אמרתי לו שאני מתכונן להיכנס למיטה ולא לצאת. הוא נשמע אז מודאג ממני, בשיחה ההיא, אבל לא חשבתי שעד כדי כך. להמציא כזה סיפור מראה על דאגה אמיתית של טיפוס כמו קובי, שחוץ מבילויים, הסטודנטיות שלו לפילוסופיה והפועל תל אביב, לא מענין אותו כמעט כלום.

אני רציני, הוא אמר. תשמע, מה יש כאן להפסיד? חמש מאות דולר של טיסה? אתה יודע מה? עלי. אני יודע שאתה במצב כלכלי לא משהו. את המעט הזה הצלחתי להבין. תחזיר כשיהיה לך. אם לא תחזיר, אני לא אתמוטט. לי, בכל מקרה, יש חופש בקיץ, כרגיל, אתה יודע. סטודנטית, כמו שזה נראה עכשיו, לא אצליח לתפוס בשביל להעביר את הקיץ בארץ כמו שאני אוהב. אתה גומר את החצי שנה אבטלה שלך בדיוק אז, ולא צריך יותר ללכת ללשכה לחתום, ועבודה, כמו שאתה נראה, לא נראה לי שאתה בכלל מחפש. חוץ מזה, קיץ. מי מחפש עובדים בקיץ? אז מה נשאר, הא? נשמע כאילו כלום לא נשאר, נכון? אבל, כשחושבים על זה לעומק, דווקא יש שני דברים שנשארו, ואפילו לא רעים בכלל, לא ככה? סיציליה ועזים, מה אתה אומר? הייתי עייף. נשארו לי בדיוק אלפיים שקל בבנק, אישה לא חיכתה לי בבית, ואפילו מזונות, בניגוד לקובי, לא הייתי צריך לשלם. את הילדים מהנישואין הראשונים שלה היא לקחה איתה כשעזבה אותי וחזרה לבעלה. מה אני עושה עם לוזר כמוך? שאלה רטורית כשארזה, מוסיפה ליתר ביטחון עוד כמה משפטי מפתח על איכותי כבנאדם בכלל וכבעל בפרט. ולנו, בחמש שנים שהיינו יחד, לא נולדו סיבות לשלם לה עכשיו מזונות. אמרתי לקובי אוקי. הוא נראה מאושר. לא האמין. אבל היתה חרא של תקופה. אנשים רק הלכו והתכערו. היה רע, ולא היה בשביל מה להישאר בארץ.

יומיים אחר כך, בראשון ליולי, צלצלתי והודעתי לבעל הבית שבסוף החודש אני עוזב. אהבה גדולה לא שררה ביננו. הוא לא עשה קולות של צער, ורק אמר שלא אעיז להשאיר חשבונות לא משולמים, כי הוא יממש את כל הערבויות שיש לי אצלו, וגם ידאג שבעיר הזאת, דירה אני לא אצליח לשכור. הצחיק אותי. תליתי את כל החשבונות הלא משולמים על המקרר ושיחפש את החברים שלו. לקובי לא היה איכפת שאני אשאיר את מעט החפצים שלי אצלו כשאנחנו נוסעים, ואפילו שאהיה אצלו כמה זמן שצריך, כשנחזור, בתחילת ספטמבר, עד שאמצא דירה חדשה. חבל על החודש שכירות, הוא הסכים איתי, מניד ראשו בצער למראה המטען העלוב שהצלחתי לאגור בכל כך הרבה שנים. במצב הכלכלי הנוכחי, הוא הוסיף, כשתחזור תמצא דירה בלי בעיות. יותר טובה ויותר זולה.

בשלושים ואחד ביולי, בעשר בלילה, אחרי שני לגים של טיסות, ונסיעה במיניבוס שראה זמנים הרבה הרבה יותר טובים, הגענו לליאוניטה דל מארה. היינו צריכים להאמין לנהג המיניבוס, שהיה פטפטן גדול, למרות שלא הבנו אף מילה ממה שאמר, שהוא מוריד אותנו בליאוניטה. האמנו לו, היתה לנו ברירה? באותה מידה יכול היה להשאיר אותנו בג'אבל קתרינה, ליד המנזר, או בכפר כורדי בצפון עירק. היה לילה בלי ירח, ולא היה פנס רחוב אחד לרפואה. ברגע שהמיניבוס עזב, והפנסים שלו התרחקו, נשארנו בחושך מצרים. רק אלוהים יודע איך המקומיים הולכים שם בערב בלי להיתקל בקירות. גם השקט, אחרי שעזב המיניבוס, היה מוחלט. רק פעיות קלושות של עזים. איך מוצאים עכשיו את משפחת ג'נובזי, שאלתי את קובי בלחישה, מה אתה מציע, אינטיליגנט, התעצבנתי, משתדל לשמור על קול שקט, עכשיו, שהצלחת לשכנע אותי להגיע לפה? אולי נדפוק על הדלת הראשונה שנמצא, הא? כמו שסיפרת לי על המקום הזה, הסיכוי שמישהו יפתח לנו שווה לסיכוי שלנו למצוא כאן גלידת באר שבע. מוקה וסברס, השילוב שאני הכי אוהב. גם המבטא הישראלי שלנו מבטיח שהכי סביר שנחטוף כדור בראש, לא ככה, אינטיליגנט? קובי לא אוהב הרבה דברים, אבל את המילה הזאת הוא ממש לא סובל שאומרים לו. דוקטור לפילוסופיה, אבל שונא את המילה, כמו כל האוהדים של הפועל תל אביב. אז כשאני מתרגז עליו אני חוזר עליה כמה שיותר. אבל הפעם הוא היה רגוע. המטוס הקטן של החברה האיטלקית והנסיעה במיניבוס, שעשו לי בחילה, אותו כנראה הרגיעו. בלי לענות, הניף את התרמיל הגדול שלו על הגב, מתחיל ללכת, בחושך המוחלט, בביטחון דומה לזה שהיה לזידאן בגמר נגד ברזיל בתשעים ושמונה. לא היתה לי ברירה, והלכתי אחריו. עשר דקות של עליות וירידות בחושך מוחלט, על דרך מרוצפת אבנים חלקות, עברו עד שקובי עצר, ודפק על דלת, שעד אותו רגע לא ראיתי. לא עברה דקה, וכאילו מישהו חיכה לנו, נשמע קול רגליים נגררות, הדלת נפתחה, ולאור עששית מפויחת נראתה אישה בת ארבעים או שבעים, מקומטת אבל צעירה, שחיוכה חשף שיניים שהיו זקוקות לטיפול דחוף, והבל פה שפלט "בונה סרה סניור קובי, בונה סרה סניור דודו".

את החדר שקיבלנו ראיתי רק בבוקר. בלילה הייתי כל כך עייף, שנרדמתי בתוך שניות מהרגע שהזקנה הראתה לי, לאור עששית נוספת שנתנה לקובי, את המיטה שלי. לילה נטול חלומות עבר עלי עד שבשבע בוקר העירה אותי מקהלת פעיות. העדר היה בחוץ, אבל לפי הרעש נשמע כאילו הוא בתוך החדר. לא הפסדתי הרבה בערב הקודם, כשלא ראיתי את החדר. היו בו שתי מיטות, כיור רחצה, שולחן, כיסא וצלב גדול על הקיר. רק כשקובי שאל אותי מה השעה, נזכרתי ששכחתי להזיז את השעון. בעצם השעה רק שש. שש בבוקר ועדר עזים מעיר אותי. מה חשבתי כשהסכמתי לרעיון הזה? כמה רע כבר היה לי?

באור הבוקר הבהיר נראתה הזקנה בת יותר קרוב לארבעים מאשר לשבעים. אם זה מה שעושה לך שמש של קיץ בסיציליה, אולי כדאי בכל אופן להתחרט ולשכוח מהמרעה. מאיפה הם לוקחים את הצעירות הנאות והשחומות האלה לסרטים על סיציליה? אני, עם העור הפולני החיוור שלי ובלי קרם השיזוף, ששכחתי כמובן להביא, אולי כדאי לי לחשוב עוד פעם. אולי לא מאוחר להתחרט. במטבח, שהיה פשוט וגס באופו בוטה, כאילו בעלי הבית החליטו לחקות את תפאורות הסרטים של האחים טביאני, ישב, בגבו לכניסה, כנראה, מר ג'נובזי. הוא חבש קסקט משובץ, ואכל בשתיקה. גברת ג'נובזי עמדה ליד הכיריים וטיגנה ביצים. כשראתה אותנו, אמרה משהו במהירות לבעלה, שלחה בנו משהו שהתכוון להיות, כנראה, מבחינתה לפחות, חיוך, והצביעה על השולחן. בעלה הסתובב, הרים את הקסקט, מלמל משהו כמו "הלו", והמשיך לאכול. יכול להיות שהסיפור של הדוקטורנט האיטלקי מצוץ מהאצבע? יכול להיות שהם גילו שאנחנו לא מאבו דאבי, כמו שהוא הבטיח לסוכנות התווך, אלא מישראל? או שהם סתם לא כל כך נחמדים מטבעם. חייכנו לג'נובזים, והתישבנו לאכול. חביתות, לחם שחור וגס, חמאה וגבינה שהתחרו זו בזו בחמיצותן, מלפפונים גדולים ומשונים, מכוסים במשהו שבין אבעבועות רוח לקשקשים, קפה שחור מר, והזיתים השחורים הכי טובים שאכלתי בחיים שלי. אף אחד לא הצטרף לארוחה, כך שכנראה, אם קיימים ג'נובזים קטנים, הם לא כאן עכשיו. חוץ מפעיות העזים בחוץ לא נשמע שום קול בבית. וקולות המצמוץ של אדון ג'נובזי, כששתה, בין זית טבול בגבינה אחד למשנהו, את הקפה שלו במשיכת אוויר שורקת. די מהר הוא סיים את הארוחה, ואחרי עוד תנועת נימוס לכיוון הקסקט, לקח את ארגז הכלים שעמד בפינה, ויצא מהחדר. את ההוראות נקבל, ככל הנראה, מגברת ג'נובזי.

מאחר שעברית לא יכולנו לדבר בינינו, גמרנו לאכול בשתיקה, והורדנו את הכלים לכיור שהיה מלא על גדותיו. או שיש כאן ג'נובזים קטנים, שכבר גמרו לאכול והלכו לבית הספר, או שבני הזוג, בעלי הבית, נוהגים לרחוץ את הכלים רק אחת לשבוע. גברת ג'נובזי הסתובבה לעברנו, לקחה אותנו לחלון, והתחילה להסביר משהו, בסיציליאנית שוטפת, תוך תנועות ידים לכיוון עדר העזים שעמד בחצר ולכיוון שרשרת גבעות חומות, שהיו במרחק לא מתקבל על הדעת מהבית. יכול להיות שכשנתקרב נראה שם שיחים, או עשב. מכאן הן נראו חשופות לגמרי. קובי הנהן בהתלהבות למשמע הדברים, ולא אמר מילה. אחרי הביטחון שהוא הפגין אתמול בערב בניווט בכפר החשוך, לא יכולתי לפסול את האפשרות שגם איטלקית הוא למד, ולא סיפר לי. כשאמר לה כמה מילים באיטלקית, כבר לא התפלאתי. הג'נובזית נתנה לנו תיק בינוני, אמרה עוד משפט כשהיא מצביעה על השעון ועל השמש, ושלחה אותנו החוצה.

"תגיד לי, סניור קובי" אמרתי כשהיינו מחוץ לבית "מה היא קישקשה שם?"

"אין לי מושג ירוק" אמר קובי.

"אז, אם לא איכפת לך, דון קובי" הוא עצבן אותי בשלווה ששרתה עליו מאז הגענו "יספר לי כבודו מה הוא אמר לה?"

"את אחד מארבעת המשפטים שלמדתי לקראת הנסיעה הזאת באיטלקית. נדמה לי שאמרתי שאין בעיה, והכל יהיה בסדר, אבל אני לא בטוח. יכול להיות שאמרתי איך מגיעים מכאן לעיר הקרובה. אולי איפה יש כאן מסעדה. לא בטוח. אני צריך לבדוק, כשנחזור היום לחדר". לא נראה שהוא התכוון להרגיע אותי בשלב כלשהו.

"מתי באמת נחזור?" שאלתי.

"אין לי מושג ירוק" חזר קובי על המנטרה "אני מעריך שלפנות ערב. נראה לי, לפי הטון שלה, שזה מה שהיא התכוונה שנעשה. נלך שם, לגבעות, ונחזור בערב, אחרי שהעזים יאכלו את מה שיש שם לאכול".

"ונראה לך שיש שם משהו לאכול?" שאלתי.

"כשנגיע, נדע" אמר קובי "לא בא לי עכשיו לפתוח את התיק".

"לא לנו, דביל! לעזים!"

"אני, מה אכפת לי אני מה יאכלו העזים. מצדי, שימותו. העיקר שלנו יהיה משהו קצת יותר סביר מהגבינה המסריחה מהבוקר" אמר קובי, ובמיומנות לא פחותה מהמשפט שאמר לגברת ג'נובזי באיטלקית, התחיל לצקצק בלשונו, ולגעור בעזים הקרובות אליו. הן, כאילו הכירו את קובי מאז ומתמיד, פנו בצייתנות לכיוון הגבעות. רציתי לשאול אותו מה אמר הדוקטורנט שלו לסוכנות, שגרם למארחים שלנו לחשוב שאנחנו מבינים איטלקית, אבל במצב הרוח שלו ידעתי שתשובה רצינית לא אקבל. ניסיתי לחקות את הקולות שקובי עשה לכיוון העזים בצד השמאלי, המרוחק מקובי, של העדר. באורח פלא, כאילו גם אותי מכירות מזמן, גם הן התנערו מרבצן והצטרפו לשאר העזים. בעצלתיים התחלנו להתקדם לעבר הגבעות.

אחרי שעה וחצי של הליכה, בחום שהלך והתחזק, הגענו לרכס הגבעות. מקרוב, האמת, המצב לא היה כל כך גרוע. היו שם איי עשב, ושיחים שחלקם המוצל היה ירוק, בעוד עלוותם צהבהבה מהשמש. מצאנו שיח מעט גבוה, שיצר פיסת צל סבירה, והתישבנו לנוח. העזים התפרשו מסביב, מלקטות שיחים ועשב לאכול. זה לא דמה למשטחי הדשא הירוקים של שוויץ באביב, אבל כנראה שהן לא היו רגילות להרבה יותר. אחרי שש שעות, שכללו מעט דיבורים, שינה של כמעט שעתיים, וארוחה בסיסית מהקופסאות שהיו בילקוט שנתנה לנו הגברת ג'נובזי, שבטבע היתה דווקא די טעימה, של עוגיות בצק מלוח מלאות בגבינה ועשבי תיבול וסלט, צקצקנו שפתיים לעזים, ופנינו לחזור.

ארוחת הערב עם גברת ג'נובזה ובעלה דמתה לארוחת הבוקר מבחינת כמות הדיבורים ועירנות השיחה. האוכל, בניגוד לבוקר ולצהרים, כלל מנת בשר כבש, ערימת אורז גדולה וקערת רוטב בשרי מתובל וטעים. בתשע בערב, אחרי עוגה וקפה בסיום הארוחה, ומקלחת במים פושרים מצאתי את עצמי ישן במיטה הפשוטה, ליד קובי, שלמרות העייפות ניסה לקרוא את המייקל קרייטון האחרון שקנה בשדה התעופה. הפעם האחרונה בה הלכתי לישון לפני שתים עשרה היתה, אולי, כשחזרתי מהטירונות, ומאז עברו יותר מדי שנים מכדי שאנסה לספור. לי היו שני סטיבן קינג ולה-קארה אחד, אבל ברמת העייפות שלי לא היה סיכוי לקרוא משהו, לא כל שכן באנגלית. מחר אשים אחד מהם בתיק. ככה אולי אצליח לקרוא כאן משהו. בתשע ודקה ישנתי. בשש קמתי לקול פעיות עדר העזים שנשמעו כאילו הן בחדר. הן היו בחוץ.

רק ביום שבת, אחרי חמישה ימים שדמו זה לזה לחלוטין, למעט הזיפים שלי, שהלכו לגדלו, והיכולת שלי להחזיק מעמד ער, וקורא, עד עשר בערב, שמתי לב שהגירוד נעלם לחלוטין. ריבוי מוצרים מחלב עזים הוא הפתרון לבעיה, אין ספק. לא צריך להיות רופא גדול כדי להבין. יהיו לי כמה דברים להגיד לו, לדוקטור הנכבד, כשאחזור. למשל, שבמקום להתרכז בילדות שיכולות להיות הבת שלו, ובהריסת משפחות, הוא היה צריך לעשות השתלמות בתזונה, לפני שהוא שולח אנשים לניתוחים. ועוד כמה דברים יהיו לי להגיד לאידיוט, שיהיה בטוח.

שבועיים עברו, באותו אופן, למעט ימי ראשון, בהם כל תפקידנו היה להביא לעזים אוכל ממתבן שעמד בשולי הכפר. השלווה, האוכל, כמות השיחות. דבר לא השתנה. גוון העור הלבן שלי הפך אדום מבעבע ואחר כך שחום. ההליכה לגבעות עייפה אותי פחות ופחות. גמרתי סטיבן קינג אחד, והתחלתי את השני. השארתי את לה-קארה לסוף. התחלנו להכיר את העזים בשמותיהן. הרחצה במים הפושרים, עם הסבון הגס שנתנו לנו, כבר לא הפריעה לי. אפילו ארוחות הבוקר הפכו טעימות יותר. יכולת האילתור של קובי באיטלקית גם היא השתפרה מיום ליום, למרות מיעוטן הקמצני של השיחות. נראה היה שהאדון והגברת ג'נובזה מרוצים מהרועים שלהם הקיץ.

ביום השישי של השבוע השלישי, שבוע וחצי לפני הטיסה חזרה לארץ, חזרנו לבית שונה. יש ג'נובזים קטנים, מסתבר. כשנכנסנו, לאחר עוד יום מרעה, ישבו במטבח חמישה אנשים. נוסף על אדון וגברת ג'נובזה, היו שם ילד שמנמן ונמוך, בן פחות מעשר, נער רזה וגבוה, מחוטט פנים כבן שלוש עשרה עד חמש עשרה, ואישה צעירה, עגלגלה, שחומה וחייכנית. בין שבע עשרה לעשרים. שנה יותר, שנה פחות. והיא דיברה אנגלית סבירה לגמרי, במבטא איטלקי נעים. לקראת שנת הלימודים הם חוזרים הביתה, אחרי חודש אצל הקרובים בנאפולי, סיפרה. כך כל קיץ, מאז שהיא זוכרת את עצמה. היא כבר גמרה השנה בית ספר, כך שהשנה היא לא חוזרת ללמוד. מתכוננת ללכת ללמוד באוניברסיטה. פילוסופיה וחינוך. איך אתם נהנים כאן? העבודה לא קשה מדי בשבילכם? אתם לא נראים כמו איכרים. למען האמת אתם גם לא נראים מאבו דאבי. יש כאן חוג לפלוסופיה? קובי שאל. באיזה אוניברסיטה? כאן באי? לא, היא אמרה, בבולוניה היא הולכת ללמוד. אתה מתעניין בפילוסופיה? היא שאלה, נהוג ללמוד פילוסופיה באבו דאבי? קובי רק חייך את החיוך הכי מפתה שהוא יודע. והוא יודע.

עשרה הימים האחרונים עברו באופן מעט שונה. כמעט הכל נשאר כשהיה. ההשכמה עם הפעיות, ארוחת הבוקר השותקת, המרעה, שנת הצהרים, ארוחת הערב הבשרית. כל אלה לא השתנו. שעת ההליכה לישון של קובי השתנתה מאד. בעשר וחצי, כשהייתי מכבה את העששית והולך לישון, הייתי רואה אותו, יושב ומדבר עם אורנלה, תחת עץ הזית בחצר. ביום האחד עשר, ערב לפני הטיסה הביתה, הוא נתן לי את המפתחות של הבית שלו. אני נשאר עוד שבועיים שלושה, אמר, תישאר אצלי בבית, כמו שסיכמנו, כמה שתצטרך. אני אחזור, ונראה מה הלאה. איך אפשר לעזור לך.

הגשם איחר השנה. עד דצמבר לא ירדה טיפה אחת. עכשיו כאילו הוא מנסה לכפר על כך, וחודש שלם יורד מבול ללא הפסקה. אני מוכרח לחזור למוצרי חלב עזים, אחרת הגירוד יהרוג אותי. בעבודה החדשה הודיעו היום על גל פיטורין נוסף. מעניין מי יקבל זימון למשאבי אנוש הפעם. הם יכולים לחזור ולקרוא לעצמם כח אדם. התקופה של משאבי אנוש והון אנושי וכל המילים היפות האלה נגמרה בשלב זה, עד הודעה חדשה. המכתב המיועד לקובי מהפקולטה, היום בתיבת הדואר, לא היה ידידותי. אם הם לא יקבלו ממנו אישור על המחלה, עליה דיווחתי להם לפני חודש, הם מבטלים את המינוי שלו, והוא יפגע גם בפיצויים. מאיפה אני יודע מתי הוא יחזור? כבר חודשיים עברו מאז צלצל בפעם האחרונה, וגם אז לא היה לו מושג מתי הוא חוזר. אמר משהו על מרצה אורח בבולוניה, או על קורס שהוא לוקח שם באוניברסיטה. לא כל כך הבנתי. הקו היה משובש. אני רק יודע שהוא נשמע מרוצה. הפועל במקום שני, נראים מצויין על המגרש, רעבים יותר מתמיד, עם שני משחקים חסרים. סיכוי מצויין שיקחו אליפות, והוא אפילו לא שאל עליהם דבר. שידחפו את הקביעות שלו לתחת. מה איכפת לי אני? שידחפו.