שישה ימים, חמישה גולים וטרגדיה אחת

מבצע "חומת מגן", אפריל 2002

אני נכנס למעלית בבוקר עם איתי, בדרך לגן. במעלית עומד השכן מקומה שבע עם בנו. מסוג השכנים של "שלום שלום" במעלית או ניד ראש ליד תיבות הדואר. גבר גבוה, מרשים. כשהוא לבדו, הוא לוקח את האופנוע הגדול שלו. כשהוא יורד עם הילד בבוקר, בדרך לבית הספר, כמו עכשיו, הוא נוסע בארבע על ארבע הירוק מטאלי שלו. בנו, ילד בכיתה ב' או ג', עם כובע נייקי הפוך על הראש, כדורגל ביד ומכנסי באגי חאקי. איתי מסתכל בו בעיניים מעריצות. בידו השניה מחזיק הילד חבילה גדולה עטופה בנייר כסף מבריק, קשורה בסרט סגול כמו מתנה ענקית. אל הקופסא מודבקת מעטפה ועליה כתוב, באותיות גדולות של כתיבה תמה, "לחייל האמיץ, צרור ברכות". אני מסתכל על האבא, והוא מניד ראש ואומר, כמעט מתנצל "שי לחייל. בבית הספר. מנהג כזה. פעם בשנה." לחייל האמיץ. ארבעים שנים והחייל עדיין אמיץ.

שלושה שבועות לפני שאשכול קיבל אור ירוק מאמריקה לתקוף, היה כתוב בעיתונים שצריך להגן בנייר דבק על החלונות מפני הפצצות. לאבא ואימא, שעוד זכרו את ההפצצות שהיו על תל אביב וחיפה במלחמת השחרור, היה ברור שעוד מעט הכל מתחיל שוב. אלא שהפעם זה יהיה סופי. הפעם בכלל לא בטוח שתהיה לנו תקומה. הכל היה ברור לי, בכיתה ד' לפני ארבעים שנים. הערבים היו נורא רעים, ואנחנו נורא טובים. הם חסמו לנו את מיצרי טירן, ואנחנו היינו צריכים את המעבר הזה לשלוח תפוזים לאסיה ואפריקה. אנחנו השקענו כסף בטיפוח פרדסים והם קנו נשק מרוסיה. הם היו הפדאיון וקאוקג'י וחוסייני, ואנחנו היינו דודו ואליפלט וירון זהבי ומאיר הר ציון. הם רצחו לנו ילדים וזקנים באוטובוס במעלה העקרבים, ואנחנו בנינו מדינה מפוארת בחמש אצבעות וייבשנו בה את כל הביצות בלי לפחד ממלריה. ואת כל הנס הזה הצלחנו לעשות אחרי שעברנו שואה נוראית. הם ניסו להרעיב אותנו בירושלים ואנחנו פרצנו את דרך בורמה ונהרגנו בהירואיות בשער הגיא.

אימא היתה צריכה להדביק את כל החלונות לבד, כי אבא גויס לשמור על מחנה כורדני. שם עבדו מסביב לשעון לייצר כמה שיותר פגזים להגן על ישובי הספר חסרי הישע שלנו, שהופגזו על ידי הסורים האכזריים מהרמה הגבוהה. לא ידעתי איך אבא יסתדר שם בלי להסות את כולנו חמש פעמים ביום ולהדביק אוזן לרדיו המנורות הגדול כדי להקשיב לחדשות מקול ישראל מירושלים. אני עזרתי לאימא. התפקיד שלי היה לחתוך את הדבק לפי גודל החלון. לפעמים נענתה לתחנוני ובחלונות קטנים כמו חלון השירותים נתנה לי להדביק את החלון לבד. אבל בחלונות הגדולים היא לא סמכה עלי. אני הייתי חותך, והיא היתה מדביקה שתי וערב של נייר דבק חום. איך נוריד את זה כשכבר לא יהיה בכך צורך היא לא הצליחה להסביר לי. לכל דבר היא ענתה את סיסמת התקופה "בשש אחרי המלחמה". זאת היתה התשובה שקיבלתי גם כשרציתי לראות שוב את "מוישה ונטילטור". זה היה סרט נהדר. גם מצחיק וגם מותח. ינקל'ה בודו דיבר במבטא נורא מצחיק, והיה שם גם גדעון זינגר הגבוה, שצעק עליו כל הזמן. נורא מצחיק. והיתה הרפתקאה מותחת. והכי מפחיד היה הקטע שאורי זוהר, שהיה המפעיל הנאצי הרע, הוציא סכין מהיד התותבת שלו וחשף חיוך של שיניים שנצנצו מברזל. אבל אימא לא הסכימה שאלך לסרט שוב. גם לזה הבטיחה לתת כסף בשש אחרי המלחמה. אז חיכיתי שתבוא כבר המלחמה הזאת, שאחריה נספור עד שש, והכל יחזור לקדמותו. והיינו צריכים לעזור לפנות את המקלט מכל הרהיטים הישנים, למלא שקי חול ולשים אותם כחומה בכניסה לבית ולמקלט. הרבה עבודה היתה לנו לפני שאשכול נשבר, הכניס את דיין לממשלה ואישר לרבין לכבוש לנו את השטחים.

המתח נעשה בלתי נסבל. להורים שלנו היה ברור שהשואה חוזרת. במקום הנאצים יש לנו עכשיו את הערבים, שהם אולי לא יסודיים כמו הגרמנים, אבל שונאים אותנו לא פחות. ההפצצות של המטוסים האיטלקיים במלחמת העולם השניה בחיפה תהיינה כלום לעומת ההרס שישאירו אחריהם המיגים שהרוסים נתנו לערבים. בבית הספר התכוננו לרע מכל. אמרו שכל ילד צריך להכין דיסקית עם שם וכתובת, ולענוד אותה כל הזמן בשרוך על הצואר. הציעו שנשתמש בנחושת. נחושת היא חומר עמיד לחום של השריפות שיהיו אם יהיו הפצצות. כך, אחרי התקפות המטוסים, כשיהיה הרס גדול, יוכלו לזהות אותנו ולהחזיר אותנו הביתה. זה ההסבר שקיבלנו מהמורים בבית הספר. נתנו לנו יומיים לעשות את זה. כל רגע המלחמה עלולה להתחיל.

כמה מחברי עשו דיסקית מטלוויזיה, אפילו שהיא היתה עשויה מפלסטיק ולא ממתכת. אז עוד לא היתה טלוויזיה ממש. רק אצל משפחת הירשטיין מקומת הקרקע, שקיבלו שילומים, היתה טלוויזיה אמיתית, ואפשר היה לבוא אליהם בערב לראות סדרות מתח מלבנון או מקפריסין. הרבה פעמים באמצע המתח היה המסך מקפריסין מתמלא שלג, ולא ידענו מה קרה בסוף הפרק, אבל זה לא הפחית מעוצמת החוויה. הטלוויזיה שהיתה לנו, הילדים, היתה בעצם סוג של מחזיק מפתחות חדש ונפלא, שקבלנו במכולת אחרי שאספנו עשר עטיפות של מרגרינה בלו בנד. לפני כן היינו מקבלים גלויות של ארצות מכל העולם. תמונה מייצגת, דגל המדינה ומספר פרטים חשובים. בגאנה היו שלושה וחצי מליון תושבים, בעוד שבצילון היו רק שניים. לי היה מזל, כי היו לי שתי גלויות של גוואטמלה שהיו מאד נדירות. הייתי מוכן להחליף רק תמורת גלויה של אקוודור, אבל לאף אחת לא היתה גלויה להחלפה. הטלוויזיה החדשה הזאת מבלו בנד היתה יותר שווה מהגלויות. היא הורכבה משלושה ציורים משולבים זה בזה על פיסת נייר מהודקת בין שתי חתיכות פלסטיק מרובעות. פני האחת חלקה, השניה משוננת. כך, כאשר אתה מזיז את הטלוויזיה, הדמויות המצויירות זזו. כולנו, בשלב זה או אחר, ניסינו להבין איך הקסם עובד, כך שידענו שאפשר לפתוח אותה. כמה מחברי הוציאו את הנייר עם שלושת הציורים ושמו במקומו את הפתק עם הפרטים האישיים. גם אני נורא רציתי, אבל לא יכולתי. שבוע לפני כן איבדתי את הטלוויזיה שלי, וכמה שלא חיפשתי לא מצאתי אותה. נאלצתי לחפש חומר גלם אחר.

החלטתי לחפש שיירי נחושת בחדר המלאכה. בשיעורי מלאכה בשנה לפני כן עשינו נשר מרוקע על נחושת. אבל השנה לא מצאתי אפילו חתיכת נחושת אחת כי עבדנו בעץ. המורה, מר ארקיס, או בכינויו הידוע יותר ארכובה מלוכלכת, בחר עבודה מעץ באותה שנה. הנושא היה חסידה. בתחילת השנה קיבלנו חתיכת עץ גדולה, ובכל שיעור חתכנו ושייפנו אותה עוד מעט, כדי ליצור חסידה ענוגה וארוכת צוואר שמקורה מופנה לשמיים. החסידה היתה יפה בהרבה מהנשר המרוקע לפני שנה, או מחזיק המפיות בצורת אוניה מכיתה ב'. החסידה היתה קישוט אמיתי. כזה שאפשר לשים בסלון של ההורים בלי להתבייש. החודש היה מאי, והחסידה שלי היתה קרובה לסיום. עוד מעט חידוד המקור ועבודה על הרגלים העדינות, ואוכל לעבור לפוליטורה. איזה כיף יהיה להביא אותה לאבא ואימא לכבוד החופש הגדול.

היתה לי בעיה קשה. איבדתי את הטלוויזיה שלי. לא מצאתי נחושת. היו לי יומיים להכין דיסקית, והייתי במצוקת זמן. מצוקה מובילה לפתרונות יצירתיים. כך נבחרה קובת הלטש שלי. הקובה היתה חתיכת עץ מלא, גודלה כשלוש קופסאות גפרורים צמודות זו לזו. נייר לטש הוצמד אליה בנעצים, וכך ליטשנו את עבודות העץ. הקובה היתה רכוש בית הספר, והיינו מצווים לשמור עליה. הייתי צריך להסתיר את מעשי. תושיה נדרשה ממני גם לאלתר את המכשיר לכתיבת הפרטים האישיים. השתמשתי במדגש, אותו ברזל מחודד בו השתמשנו לחורר נקודות בעץ. בעוד חברי מלטשים את החסידה בשיעור המלאכה, אני קדחתי במדגש, מתכופף מתחת לשולחן, את שמי, נקודה אחר נקודה, על הקובה. ארכובה מלוכלכת נהג להסתובב בינינו ולהעיר ברוגז למתרשלים בעבודה. הסתתרתי מתחת לשולחן, מציץ מדי פעם לראות איפה ארקיס נמצא, ואז חוזר ומתרכז בחירור. באות השלישית של שם המשפחה, בעודי מחשב אם נשאר לי מקום לכתובת, או שאצטרך להתחיל מחדש לעבוד על קובת לטש אחרת, הרגשתי יד כבדה על כתפי. קול זועם שאל "ומה אתה חושב שאתה עושה כאן, האדון מוסקוביץ?'". כדי להקל עלינו להבדיל בין מחמאה נדירה מאד לבין נזיפה או עונש תדירים, נהג ארכובה להשתמש פעם בשם פרטי ופעם בשם משפחה.

"המורה, אמרו לנו לפני המלחמה."

"לפני איזה מלחמה בדיוק, סיני או השחרור?" ציניות לא היתה החלק החזק של ארכובה, אבל אף אחד מאיתנו לא העיז להעיר לו על כך.

"המורה, המנהלת אמרה לנו לעשות דיסקית."

"יפה. דיסקית. זה חשוב. שישאר משהו אחריך, אחרי שהפצצה תפגע בך. יופי. ומה הקשר, אם יסלח לי מר מוסקוביץ', בין הדיסקית," וכאן הוא עצר, להדגשה דרמטית, "לבין,", עוד הפסקה תיאטרלית, ואז עלה לטון הצרחני של שאלתו הראשונה, "קובת הלטש שלי, בחדר המלאכה שלי?"

"חשבתי," כל מילה עלתה לי במאמץ גדול, "לעשות מזה דיסקית."

הבעת התדהמה על פרצופו של ארכובה העידה שעד עכשיו הוא באמת לא הבין מה אני עושה. רגע ארוך הסתכל עלי, בחן את קובת הלטש מקרוב, ושוב הסתכל אלי. לקח לו זמן, אבל ברגע שהבין הגיב במהירות. בטון חד משמעי הוא הורה לי לקחת את החסידה שלי ולהתלוות אליו לקידמת הכיתה. ידו המיוזעת על כתפי דחפה אותי קדימה, עד שהעמיד אותי מאחורי המלחציים הגדולים שהיו על שולחן המורה. בלי מילים הוא הושיט יד, ואני שמתי את החסידה בתוכה. הוא קיבע אותה בין זרועות המלחצים, וסובב את הידית כל כך חזק עד שחששתי שהוא יפגע בליטוש שלי. אחר כך, חשבתי, אצטרך לחזור וללטש אותה בגלל שהוא כל כך לא נזהר. אולי אפילו לא אגמור אותה עד סוף השנה בגללו. ארכובה לא נתן לי זמן מדי לחששות כאלה. הוא לקח מסור גדול מהמדף, והניח אותו בידי.

"עכשיו, מר מוסקוביץ' החרוץ, אתה תלמד מה פירוש להרוס רכוש של בית הספר," הפסקה כדי לבחון את האפקט של דבריו על הכיתה, "רכוש של חדר המלאכה שלי. עכשיו, מר מוסקוביץ', תנסר בבקשה." אמר, וכיוון את המסור שבידי אל צווארה העדין של החסידה. תחילה לא הגבתי. לא הבנתי. צחקוק בודד טרד את השקט המוחלט ששרר בכיתה מאחורי גבי. אף אחד לא האמין שהוא מתכוון ברצינות למה שהוא אומר. ארכובה חיכה עוד רגע ארוך, וכשראה שאני לא מגיב, צרח שוב, "נו, תנסר כבר."

כך עמדתי וניסרתי. כיתה שלמה דוממת מאחורי, רק קול המסור נשמע בה. התהליך היה קצר. צוואר החסידה היה דק ועדין, ולא נדרשו יותר משלוש תנועות. ואז נשרו שני חלקי החסידה על הריצפה והכיתה חזרה לעיסוקיה. בבית הורי, באותו קיץ, בניגוד לבתי כל חברי, חסידה אצילה עוטת פוליטורה לא הפנתה מבטה לשמיים.

בסופו של דבר מצאתי חתיכת נחושת, וגם לי היתה דיסקית. ימי ההמתנה למלחמה התרבו, ואיתם אנשי המילואים המגוייסים. בבית הספר הוחלט לשלוח חבילות לחיילים בחזית "וגם תכתבו בפנים מכתב לחייל האמיץ". אמא לקחה קופסת נעלים של אבא, אפתה שתי עוגות שמרים, אחת קקאו ואחת פרג, ושלחה אותי למכולת לקנות שוקולד חלב ושקית טופי. נורא אהבתי את עוגות הקקאו של אימא. אבל רק אחרי שהיא לא הצליחה להכניס את שתי העוגות לקופסת הנעלים ונאלצה לחתוך אותן קיבלתי חתיכה קטנה. לקחנו נייר מערימת ניירות העטיפה שנשארו מיום ההולדת האחרון שלי, ועטפנו את הקופסא. על העטיפה אימא הדביקה את המעטפה בה כתבתי מכתב נרגש ל"חייל הגיבור". רציתי לכתוב שימות מות קדושים, אבל אימא אמרה שזה לא משהו שיפה לכתוב, אז רק כתבתי שישמור על המולדת. למחרת צעדנו לבית הספר, גאים ונרגשים כמו בטקס יום הזיכרון, כל ילד וקופסת הנעלים שלו, עטופה בניירות יום ההולדת.

המלחמה התחילה סוף סוף. עכשיו הכל קרה מהר, וההתרגשות היתה אדירה. ביום הראשון עוד היה כיף במקלט. אדון אברבוך, שהיה מבוגר מכדי להתגייס, ניסה להצחיק בבדיחות ביידיש את השכנות המצטופפות בפחד במקלט, וגברת יחיאלי נתנה לי המון ממתקים. כבר אחרי היום הראשון היה ברור שזאת לא המלחמה ממנה חששנו. הפצצות מטוסים על חיפה ותל אביב לא יהיו, כי מטוסים לא נשארו לערבים. בחדשות ברדיו ובכותרות העיתון הוזכרו שמות מהאגדות בקצב מדהים. בית לחם, שכם, חברון. כל עיר הזכירה למורים שלנו סיפורים תנ"כיים. קבר רחל, האחים של יוסף בעמק דותן, אברהם במערת המכפלה.

ואז הגיע היום השלישי למלחמה. השעה היתה שלוש וחצי אחרי הצהרים. היינו על מגרש הכדורגל בבית הספר ויצ"ו שליד הבית של רוני. רוני היה שחקן הכדורגל הכי טוב בשיכבה. כל פעם כששיחקנו רק שנינו סטנגה הוא ניצח אותי. כשלא היה לי מזל ולא בחרו אותנו לאותה קבוצה, הקבוצה שלו תמיד ניצחה. באותו יום שלישי של המלחמה שיחקנו כדורגל במגרש ליד הבית שלו. היינו שמונה. ארבעה נגד ארבעה. המשחק היה סוער. הקבוצה של רוני, כרגיל, הובילה שלוש אפס, והמשחק היה עד חמש. ואז קובי הרים לי כדור. הרבה פעמים הרימו לי כדור, אבל זאת היתה הפעם היחידה בחיי, עד היום בעצם, שהתלבש לי וולה. ולא סתם וולה. בשניה שהכדור נגע לי ברגל, הרגשתי שזה הרגע שלי. גול של פעם בחיים. הכדור טס לשער בעוצמה שיש רק לכדורי וולה כאלה. זה הולך להיות שלוש אחד שאף אחד לא ישכח. תמיד יהיו כל הגולים הרגילים ויהיה הוולה הזה שלי. ואז, בעוד הכדור משייט לו באוויר לכיוון השער, באותה שניה ממש, אימא של רוני קראה לנו מחלון דירתם בקומה השלישית שבבנין הסמוך. ההתרגשות בקולה היתה כל כך גדולה, עד שכולם הפסיקו לרוץ והסתכלו למעלה. כשראתה שאנחנו מקשיבים, קראה, מתגברת בקושי על הרעד בקולה "רוני, חברה', תשמעו. אמרו עכשיו ברדיו ששחררנו את הכותל המערבי. הכותל המערבי שוב שלנו. חזרנו לכותל.". אנחנו ידענו, כמובן, מה זה הכותל המערבי. תמיד סיפרו לנו על המקום הזה. איך הערבים הכריחו אותנו לעזוב אותו כשכבשו לנו את העיר העתיקה. בצופים ובבית הספר הוא היה חלק מסיפורי מלחמת השחרור, שהתערבבו עם סיפורי יחידה 101 והסלע האדום. אבל כותל זה כותל ומשחק כדורגל זה משחק כדורגל, והיינו בכיתה ד'. נשארו עוד שני גולים עד חמש. אז עצרנו לעוד רגע, ענינו לה משהו, שלא תעלב, וחזרנו לשחק. "הכדור שלך נכנס, לא?" היתה ההתיחסות היחידה של רוני לגול המדהים שלי, שאף אחד לא ראה, והתחלנו מחדש משלוש אחד. נגמר חמש אחד.

ארבעים שנים עברו מאז הגול הנפלא ההוא. באותן שנים חנה שזיפי ניצחה במשחקי אסיה בריצת שמונה מאות מטר. היינו צריכים לנצח את תאילנד ודרום קוריאה כדי לעלות לאליפות אסיה בכדורגל. הכל היה עוד אפשרי. עכשיו אנחנו צריכים לעבור את אנגליה וצרפת כדי להעפיל לאליפות אירופה. בעיתוני הבוקר שוב כותרות על אפשרות של מלחמה בגולן. כבר חזרנו וכבשנו את ג'נין ורמאללה כמה פעמים. ושוב הפגנות נגד מלחמה, ודיבורים על עוד וועדת חקירה. בכלל לא כל כך בטוח שהיינו צריכים לכבוש את חברון כמו שחשבנו לפני ארבעים שנים, וכיבוש עזה מחדש הוא דבר שכולם מפחדים ממנו. לקופסא הגדולה שבידי הילד אפשר להכניס ארבע קופסאות נעלים של אבא שלי. לחייל שיקבל אותה צפויה חגיגה. כשאנחנו יוצאים החוצה אני רואה עוד ילדים מהכיתה של בן השכן שגם הקופסאות שלהם ענקיות ונראות כמו קופסת מתנה בתוכנית בידור בטלוויזיה. ואין בהן עוגות שאימא אפתה, אני בטוח. המיטב של הסופרמרקט או המעדניה הקרובה, זה מה שיש בהן. והמורים של היום לא מנסרים עבודות. אפילו לצעוק על ילדים הם לא מעיזים, מפחד ועד ההורים, בוגרי מכון אדלר. ואף אחד כבר לא צועק היום מהחלון בקומה השלישית לילד שלו. מקסימום, הטלפון הסלולרי יצלצל לילד בדיוק כשהוא יבקיע גול במשחק הכדורגל. מי בכלל ישים לב? אין ילד אחד שאני מכיר שהטלפון שלו לא על שקט כל הזמן.