שמות הסיפורים, תגובות מפתיעות ואיך אתם, התל אביבים, נראים לנו, החיפאים

ילדים לפעמים שואלים אותי, במפגשי הסופר, איך אני נותן שמות לפרקים בספרי הילדים. אז ההסבר הוא די פשוט : אני רוצה למשוך את הילד לקרוא את הפרק הבא ולכן נותן לו שם קורץ, עם המשכיות לפרק הקודם או קריצה להפתעה בעתיד, וכמובן – עם קשר הדוק למה שקורה בפרק. בסיפורים הקצרים למבוגרים הדבר שונה. למשל, בסיפור של השבוע שעבר – שמו "את יודעת מה? את צודקת". מה הקשר בין השם הזה למהות הסיפור (מי שקרא, קרא ומי שלא – שיקרא)? האמת – אין לי מושג. כשאני מסיים לכתוב את הסיפור אני נותן לו שם אינסטנקיבית. גומר לכתוב את הטיוטא הראשונה וזורק מה שבא לי אסוסציאטיבית. לפעמים, כמו בשבוע שעבר, אני עצמי לא יודע מה הקשר בין השם לתוכן. ובניגוד לתוכן, אותו אני חוזר ומשייף, בשם הסיפור אני לא נוגע.

ובקשר לתגובות שלכם על הסיפורים – הן מפתיעות אותי. יש סיפורים שאני בטוח שתאהבו ואני מתאכזב כשאני מקבל ביקורות/תגובות פושרות/מעט תגובות. יש סיפורים – כמו למשל הסיפור בשבוע שעבר – שאני דווקא חושב שלא תאהבו, ואז אני מקבל תגובות חמות ואוהדות (היה אפילו "מקסים" אחד). זה די משונה. מצד שני, גם לגבי "הסיפור המושלם" לא היה לי מושג. למען האמת חשבתי שהוא לא מתאים לשום גיל. זאתומר - מצד אחד השפה גבוהה וההומור הוא הומור של מבוגרים, מצד שני זה לא כתיבה למבוגרים. בקיצור – לא ידעתי לאיזה גיל זה מתאים וראה זה פלא – ילדים בבי"ס יסודי מתחברים בלי בעיה – הן להומור והן לשפה הגבוהה. המסקנה היחידה שאפשר להסיק - אני לא טוב בחיזוי.

והסיפור של מחר הוא סיפור על תל אביב. זאתומרת – על איך תל אביב נראתה בילדותי דרך עיניו של ילד פרובינציאל מחיפה. תחושת הזרות שליוותה אותי בעיר הזאת. אז באמת סבא וסבתא שלי גרו ברחוב בן יהודה מספר 37, טיפה דרומה למפגש עם בוגרשוב. ובאמת סבא שלי היה רופא אף אוזן גרון שקיבל מטופלים, בין השאר, בביתו. ככה גם קיבלתי יום אחד חתימה, שיש לי עד היום, משמואל רודנסקי, השחקן הדגול, שהיה פציאנט של סבא. במיוחד זכורות לי שתי הדודות, שהלכו כל הזמן יחד ודי הפחידו אותי - דודה לונה ודודה רוז'ה – כנראה שתי פליטות זוועות הנאצים שכל הזמן היו יחד ודיברו פולנית. אף פעם לא שאלתי. ראיתי רק שדודה רוז'ה צולעת קשות, והיתה לה מן נעל כזאת עם סוליה של אולי 10 ס"מ להקל על הצליעה. וסבא וסבתא באמת נסעו לבית ההבראה של קופת חולים לפחות פעם בשנה. ובאמת היה קיים הפלא שאני מתאר בסיפור – מן ביתן עגול בו נראו תמונות סטריאוסקופיות - בין בית סבי וסבתי לבין קולנוע מוגרבי. משהו שאני זוכר בבהירות רבה ואשמח מאד לשמוע אם אכן הזכרון אמיתי ועוד מישהו מכם ביקר בפלא הזה, או, שכמו בלא מעט מקרים, המצאתי לעצמי היסטוריה. ומה שאני מתאר הוא איך נראית תל אביב דרך עיני הילד שהייתי. ותזכרו שאני, בחיפה האדומה, עיר הפועלים של אבא חושי, חונכחתי שהתל אביבים היו הסחלה של היקום – יושבי בתי קפה חסרי מעש, בטלנים שכל מה שמעניין אותם הוא העוגה בבית הקפה או עינוגים אחרים. עברו לא מעט שנים עד שהבנתי כמה כיף זה לשבת בבית קפה. החינוך שלנו בחיפה היה מאד חד. אותי, בחיפה, חינכו אפילו שלא יפה לאכול ברחוב, כי ילדים עניים יקנאו (האח המופרע של הדרישה לא לזרוק אוכל כי בבנגלדש יש ילדים רעבים).

בקיצור – מחר תקבלו טעימה של מה שהיה באמת, מתובלת בפנטסיה שאולי היתה ואולי לא. אני, בכל מקרה, אפעם לא מגלה. תבלו.