שני סוכר והרבה לימון

איזה עור רך יש לך, הוא נאנח. כל כך צעיר, כל כך חלק. הגשם על החלון הפך לברד, והיא הקשיבה בדאגה. בפעם האחרונה שהיה ברד כזה, הוא הרס את הקולטים של דוד השמש. רק שזה לא יקרה הפעם, ליטפה את השיער הדליל שעל הראש המקריח שנח על שיפולי בטנה, מחפש שוב את מפשעתה. כל כך יפה, כל כך ענוג, הוא המשיך למלמל מלמטה, כל כך מתוק, אין לך מושג איזה טעם מתוק יש לך. היא הסתכלה על הקרחת והכתפים המצומקות שהקיפו אותה. יום שני הראשון בכל חודש, כרגיל, קיץ או חורף, יבש או רטוב, אחרי הכסף של הביטוח הלאומי, בין אחת עשרה לשתים עשרה הוא כאן. היום איחר בעשר דקות, והצטער. האוטובוס לא הגיע בזמן. פעם הוא הסביר לה שבנק הדואר נפתח בשמונה. אחר כך יש לו ולחברים מהבנק מנהג. שעה של קפה וקרואסון בבית הקפה של השכונה, ממש על יד בנק הדואר. שותים לכבוד הביטוח הלאומי. לא תאמיני, יש מסכנים שאפילו קפה וקרואסון פעם בחודש לא יכולים להרשות לעצמם, הוא אמר. אחר כך האיטליז והירקן, שמכינים לו מה שהיא צריכה, והאוטובוס עד אליה. לפני אחת עשרה הוא לא יכול להגיע. אחר כך הוא צריך ללכת כי היא עסוקה עם הבן שלה, שחוזר מבית הספר. הוא המשיך לרדת, עד שמצא את שחיפש, והפסיק למלמל. זה היה נעים. עצמה את העיניים והתמסרה. מה שהוא יודע, אף אחד לא ייקח לו. ככל שהוא מתדרדר בדברים האחרים – בעניין הזה הוא אפילו משתפר עם הגיל.

כשגמר, שלא כרגיל, קם, התישב בכורסא שליד המיטה שלה, והסתכל עליה ארוכות. תמיד הוא מתלבש כשהוא עדיין יושב על המיטה בגבו אליה. מחכה שתקום ותעשה לו כוס תה עם נענע ולימון, לפני שהוא הולך. הפעם לא קם מיד. הוא ישב מולה, עדיין ערום, והסתכל עליה. כבר לא זקופים כמו בהתחלה, חייכה מתנצלת במבוכה, לא רגילה למבטו הישיר, מכסה את שדיה ולובשת את החזיה והחולצה מתחת לשמיכה. זקופים בדיוק כמו בהתחלה, אמר, יפים, צעירים, חלקים וזקופים. זה מה שטוב בזיקנה, המשיך בחיוך, הרבה דברים לא כמו שהיו פעם. גם הזכרון. אז שום דבר לא משתנה. הכל נשאר אותו הדבר. באמת זיקנה, חשבה, מסתכלת על הידיים הרזות מדי והצלעות הבולטות מבית החזה שלו. אתה לא אוכל מספיק, היא אמרה. רזית, בזמן האחרון. רזית, לא? היית יותר מלא, הוסיפה, כשהתחלנו. נכון, אמר, וגם חמש עשרה שנים צעיר יותר. תארי לך, יותם עוד לא נולד, ועוד מעט הולך לצבא. רגע אחד, לאט, גיחכה, הגזמת, אתה עם הריצה הזאת שלך. הוא עוד ילד, יש לו עוד חמש שנים. נכון, הוא אמר, את צודקת, עוד חמש שנים, נאנח והמשיך להסתכל עליה, מתלבשת, נועלת נעלי בית ומסתובבת אליו כדי שירכוס את השמלה. רק פעם בחודש, אבל כמו זוג נשוי, חשבה.

זאת הפעם האחרונה, עדנה, הוא אמר, מסדר את הריצ'רץ' מאחורי גבה. אני צריך להפסיק. אנחנו מפסיקים.

לרגע קפאה ולא זזה. אבל למה, היא הסתובבה, חשבתי שטוב לך איתי? שטוב לנו יחד, מיהרה לתקן.

טוב, טוב מאד. טוב מדי, נאנח, רק יותר ויותר טוב.

אז למה אתה נאנח כל הזמן? שאלה, אתה מרגיש טוב, נכון, הכל בסדר?

מרגיש מצויין, הפסיק להאנח, מרגיש בריא לגמרי, וטוב לי מאד איתך.

אז למה? אני אוהבת את ימי השני האלה. מחכה להם, אתה מבין? רק, מדי פעם, אני מפחדת שפעם אחת משה ירגיש לא טוב ולא ילך לעבודה. גם הוא לא נעשה צעיר יותר, אתה יודע. מספיק שהוא נאנח ביום ראשון בלילה שלפני, כבר אני לא רגועה. גם לא יודעת אם אצליח לתפוס אותך ולהגיד שלא תבוא. אבל, הנה, גם היום הלך לעבודה.

תודה, הוא חייך, את נחמדה. אל תביני אותי לא נכון, גם אני מחכה לימי השני האלה. גם לי זה טוב, באמת, רק נעשה טוב יותר. אבל עכשיו, צריך להפסיק.

אבל למה? שאלה, עצרה לרגע, והמשיכה, אתה לא רוצה להגיד לי שהיא גילתה? אחרי חמש עשרה שנה, את משה מותר להזכיר בשמו. את השם שלה לא. עוד כלל של זוג נשוי, חשבה. אבל אם כל זה מפסיק, אז גם הכללים מתבטלים, לא? אם לא זוג נשוי, אז לא זוג נשוי. היא יודעת, אודליה? שאלה, רואה איך שמה המפורש פוגע אותו. רק פעם אחת אמרה את השם הזה, לפני שנים. ועכשיו.

לא, היא לא יודעת, וזה לא קשור אליה. זה רק אני.

סליחה, לא התכוונתי, אמרה. הוא לא נשמע כעוס, רק עייף, והיא הצטערה שאמרה את השם. תבין, השלימה, הפתעת אותי. אני מופתעת. פשוט.

זה בסדר, אני יודע שלא התכוונת, המשיך בטון עייף. אבל את חייבת לדעת שבאמת טוב לי כאן. נורא טוב. אני פשוט לא יכול יותר. חייב להפסיק. לא יכול להגיד למה. יש לי את הסיבות שלי. חמש עשרה שנה את סומכת עלי, אז תסמכי עלי גם עכשיו. רק שתדעי, שאם זה היה תלוי בי, הייתי בא גם בחודש הבא. באמת.

טוב, התרצתה, מבינה שלא משנה מה שתגיד, את ההחלטה לא תצליח לשנות, אבל עוד תה אחד, לדרך, בסדר?

כמובן, אמר, והתחיל להתלבש, כרגיל, שני סוכר והרבה לימון ונענע. לפחות זה לא השתנה, הוקל לה. כל חודש אותו משפט. אביב או סתיו, חמסין או גשם. הברד לא הפסיק בחוץ. צריך לשלוח את משה לגג כשיחזור, לבדוק את הקולטים. מה שבטוח.

הוא שתה את התה בשתיקה, גם זה כרגיל. והיא שתתה את הנס החלש שלה, עם חצי כפית הסוכר. הכל כרגיל. הוא טבל בתה את העוגיות המרוקאיות, שהיא לוקחת מאימא שלה כל שישי, ומצמץ בשפתיו, מחייך. זה מאד יחסר לי, העוגות האלה, אמר. אחרי כל לגימה התכופף וליטף את הראש שלה, והיא התמסרה לליטוף. כמו זוג מבוגר, אחרי הרבה שנות נישואין, חשבה.

טוב, אני חייב ללכת, את יודעת, אמר וחייך.

אני יודעת, יותם חוזר, אמרה, לא מתקנת אותו. כבר שנתיים שאין בעיה. הוא יכול להשאר. יותם ממשיך עד ארבע בחוג מחשבים ביום שני. אבל הוא יודע שבשתים עשרה הוא צריך ללכת, כי יותם חוזר מבית הספר, והיא לא מתקנת אותו.

אז תודה על הכל, היה נפלא, היית נפלאה, אמר את משפט הסיום הרגיל שלו.

להתראות, היא התחילה את משפט הסיום הרגיל שלה, אבל השתתקה.

הוא נתן לה עוד נשיקה על המצח, שם את המעטפה על השידה, ליד הסל עם הירקות והבשר שהוא מביא, והלך.

המעטפה היתה עבה מהרגיל. בפעם הראשונה שהשאיר מעטפה, ניסתה להתנגד. אחר כך למדה לחיות עם הנדיבות שלו. אז, כשעדיין גרה בדירת הסטודנטים שלה, והוא היה הלקוח המבוגר מהשולחן הפינתי באיזור שלה בבית הקפה, הסכימה פעם שיעלה אליה הביתה. הוא הציע לתקן לה משהו בחשמל, או משהו דומה. אולי סתימה בשירותים, מי זוכר. עזרה לסטודנטית עניה. איש נחמד ומבוגר, שיושב בשולחן שלה, עושה כל יום הפסקת קפה וקרואסון מחנות הספרים שהוא מנהל. באותה פעם ראשונה הביא כמה פירות וקצת בשר. אמר שגם לו יש ילד סטודנט, והוא יודע איך זה. אחר כך הביא קצת דברים לבית הקפה, אבל היא אמרה שלא נעים לה, ושיותר טוב שיביא אליה הביתה. כך היו יושבים על תה אצלה בבית פעם, פעמיים, בחודש. בפעם הראשונה שהשאיר כסף, היא עמדה להתחתן, והוא אמר שזאת המתנה שלו לחתונה. משהו צנוע. אז כבר יצא לגמלאות, אבל לתה שלו המשיך לבוא. אחר כך מצא תירוץ אחר למעטפה בכל פעם, עד שהפסיקה לשאול. עזרה לקניית רהיטים. לצעצועים לילד. שניהם לא זוכרים מתי ירדה התדירות והפכה לביקור חודשי. אולי כשאמר שהם בין כה לא צריכים את הביטוח הלאומי הזה. יש להם מספיק מהשכרת שתי הדירות שלהם. גם הסיפור הזה על הביטוח לאומי היה לא רציני, היא ידעה, אבל שניהם לא דיברו. בשביל מה ללכת ולהוציא את הכסף במזומן מבנק הדואר? מה אנחנו, בשנות השבעים של המאה הקודמת? כשאמרה, לפני שנה שהיא באמת כבר לא צריכה עזרה, אמר שתעזוב שטויות. שתיקנה לילד מחשב. וככה זה נשאר. לאט ספרה כעת את חבילת השטרות. הרבה יותר מהרגיל. תמיד היה נדיב. הפעם היה נדיב במיוחד, לקחה את הסל שהביא, והציצה בו. הדברים הרגילים, קצת פירות, ירקות יפים, עוף, שקית שניצלים וסטייקים ועצם יפה, כמו שהיא אוהבת. הוציאה את העצם, ראש הסלרי והשמיר, ופנתה למטבח להכין את מרק העצם של יום שני. אחר כך תכין את קציצות העוף. יותר מאוחר. את שאר הבשר תקפיא, ומשה יידע ששוב ביקרה באיטליז.

הוא עמד דקה ארוכה בחדר המדרגות, נשען עייף על הקיר. היום לא שתה את הקפה הקבוע עם החברים, ועכשיו הרגיש תשוש. הביקור הבוקר בבנק שלו, אחרי בנק הדואר, לקח יותר זמן משתכנן. עד שהפקיד הבין שהוא רוצה להפסיק את ההוראה החודשית, המדללת את קופת החסכון, ולהוציא במזומן את כל מה שנשאר, לקח המון זמן. חצופים, אפילו קפה לא הציעו לו כשהמתין. לקוח של כל כך הרבה שנים, ואפילו קפה לא מציעים לו. ככה זה כשאתה עוזב בנק. אחרי מה שהשאיר לה, לא נשאר הרבה במעטפה בכיס השני של החליפה. עדיין מספיק כדי שיוכל לקנות משהו יפה לאודליה. מגיע לה. מחר יסעו לסוף השבוע שהזמין במלון דן, ושם ייתן לה את המתנה שיקנה. לא בכל יום חוגגים חמישים שנות נישואין.

זהו, נאנח והדף את עצמו מהקיר, מעכשיו באמת נשאר רק הביטוח הלאומי כל חודש. לא נורא, נסתדר. כולם מסתדרים. וביום שלישי הבא, כמו שסיכם אתמול עם הפרופסור, יתאשפז. יותר אי אפשר לחכות, אמר הרופא. חייבים לנתח. ביום ראשון יספר לאודליה. רק כשיחזרו, אחרי סוף השבוע. שלא לצער אותה. בפתח הבית עצר, מתחבט בפתיחת המטריה הגדולה שלו, ואז פנה, מדדה באיטיות בין השלוליות, לתחנת האוטובוס הקרובה.