שרי לנכדים

"אתה בטוח?" אין שאלה שאמנון אוהב לשמוע יותר. אחד הטקסים הכי אהובים עליו בשנים האחרונות "אתה לא נראה כזה. אפשר לראות תעודה?" "אם אני בטוח, איש צעיר?" אמנון ענה, מתעלם מהבקשה בסיפא דברי הבחור, פותח את החולצה ומפשיל את הגופיה "כמו מה זה נראה לך?" "זה לא אומר כלום." ענה החצוף הצעיר. "ועכשיו?" אמנון הפשיל עוד יותר את הגופיה. "אה, זה?" הילדון לא מתרשם מהריצ'רץ' "זה לא אומר כלום. לאבא שלי יש גם כזה, והוא עוד לא בן ששים". "ואם הייתי מספר לך שיש לי עשרים ואחד נכדים?" אמנון, נהנה מכל רגע, דחה ככל שניתן את הצגת תעודת הקשיש, פעולה שהיתה מקצרת את התהליך בצורה משמעותית "ונין אחד בדרך. מה היית אומר אז?" "הייתי אומר שאתה פלא רפואי" הצעיר לא איבד את סבלנותו המשועשעת "ישר לצלם ולפרסם בפיד שלי." אני, מה איכפת לי אני? הזקן הזה הוא זה שצריך להיות לחוץ. האוטובוס שלו יוצא לדרך בעשר וחצי, ויש לו רק חמש דקות להגיע לרציף "וגם, הייתי אומר, שלא משנה כמה צעיר אתה נראה, ואתה," הבחור הבין שלא יקרה כלום אם יזרוק איזה מחמאה. הזקנים האלה רק מחכים למחמאות כאלה "באמת נראה מצויין. צעיר משהו משהו. מוכרחים להודות. אבל אני חייב לראות תעודה. הוראות ונהלים, מבין?" טוב, אין ברירה. שוב נגמר העימות בנצחון הקופאי. אמנון ידע מלכתחילה שאין ברירה, אבל טקס הוא טקס ומסורת היא מסורת. הוא שלף את התעודה ונופף בה מול אפו של הפקיד הצעיר. אחר, ממשיך להאנח, לקח את הכרטיס המוזל, הרים את המזוודה והצידנית הקטנה, וגרר את עצמו לכיוון הרציף.

דלת האוטובוס נסגרה בנשיפה, ואמנון, עומד במרחק חמישה מטר ממנה על הרציף, הרים קולו בצעקה "הי, רגע אחד, נהג", מנופף ביד עם הצידנית. היא כבדה מדי. הייתי צריך להשאיר את השרי בבית. שירקבו. כל פעם שהוא מגיע לנחום, הם נוזפים בו "אתה מוכרח להפסיק לסחוב כל כך הרבה בגילך. אתה מגזים. נראה לך שחסר לנו אוכל?" אבל הפעם באמת חשוב לשמח את הנכדים. בכל אופן, יום הולדת שמונים לא חוגגים כל יום, והם אוהבים שרי. מה זה אוהבים? מתים על שרי. כל פעם שהם באים אליו לחיפה, הם מסתערים על השרי במקרר. להקת ארבה. לא משנה כמה הוא קונה, אף פעם לא מספיק להם. והולך להיות שמח במיוחד הפעם, אז מגיע להם עוד יותר. איזה כינוס עושים לכבודו! כל הנכדים יגיעו, לא צחוק. כמה זה כבר עכשיו, שמונה עשר? לא, כבר תשעה עשר. תשעה עשר נכדים, היית מאמינה? כמה היו כשאת עוד היית? אולי עשרה. הכי הרבה. ועכשיו – עשרים. הילדים אוספים אותם מכל רחבי הארץ במיוחד. אפילו מהפנימיות ומהישיבות מביאים אותם לכבודו. הנהג הבחין בו, עצר את האוטובוס, ופתח את הדלת. "אפשר לפתוח את תא המטען?" תבע אמנון. הנהג, נאנח, נענה. הזקנים האלה, לך תתווכח איתם. יתחילו לספר לך ולכל מי שמוכן להקשיב את כל סיפור חייהם, והוא אף פעם לא קצר. "אבל בזריזות!" הוא אמר, יודע שהסיכוי שהזקן יקשיב לו קלוש. אמנון דווקא היה יעיל. מהנדס או לא מהנדס? הניח את המזוודה והצידנית בתא המטען, וטיפס מתנשף, במדרגות התלולות לתוך האוטובוס. חייל צעיר הסתכל עליו, קם, ועבר לירכתי הרכב. עוד לא פסה תקווה מהמדינה הזאת, אמנון הניד ראשו בתודה לכיוון גבו המתרחק של החייל, והתיישב בכבדות במושב שהתפנה ליד חיילת מוגנת אוזניות, דרכן הסתננו צלילי מוזיקה רמים. הנהג שחרר את הברקס, סגר את תא המטען בצדו של האוטובוס, והרכב הכבד גנח ויצא לדרך.

ליד נווה ים נזכר שלא דיבר עם גדי. הוא שוב ידאג לו. מאז שנשאר לבד, הילד הזה כל הזמן דואג. אם להודות באמת, הטלפון הזה כל בוקר דווקא נעים. שיגרה עשו להם הוא וגדי מאז שהתאלמן. בדיקת קשר, אמנון מתבדח, מדווח לחברים שעדיין נשארו. כמה הוא דואג לי, הוא מרחיב, כאילו שאני איזה ילד קטן. "כל שבת, שלושים שנים, היינו נוסעים לחוף הזה. איזה יופי של חוף זה היה," מלמל לעצמו, מעיף מבט במחלף היורד לעתלית, מנסה לפתוח את הפאוצ', כדי להוציא את הטלפון "לפני שהרסו גם אותו עם כל הבניה הזאת שלהם. זוכרת? בסוף, הפסקנו. למה באמת הפסקנו? התעייפנו? לא היה טעם בלי הילדים? שני מבוגרים לבד בים זה פתטי. לפתוח תיק עם חמש חתיכות אבטיח במקום צידנית מלאה בפירות לילדים." החיילת הסתובבה, חושבת שהוא מדבר אליה, וחזרה לתנוחה הקודמת, מצמידה בחוזקה את האוזניות לראשה. אחחח... נאנח, נזכר איך כל שבת, לפחות שעה, היה משחק מטקות על החוף. מלך המטקות, קראו לו. לא התעייף אף פעם. תמיד בן הזוג ביקש ראשון להפסיק. כל כך טוב הוא היה במשחק הזה. הטלפון הסרבן לא נשלף. "אדוני, לשבת מיד!" הנהג הרים קולו, כועס "אסור לקום בנסיעה!" למה הם ישר צועקים? אמנון חזר נזוף למושבו, מחזיק בסלולרי הסורר. מה החיוג המקוצר של גדי בעבודה? שתיים או שלוש? עשרים פעם הוא כבר תכנת את המכשיר, וכל פעם הוא שוכח. ינסה שלוש. מכסימום נחום יענה, והוא יגיד גם לבן הצעיר שהוא בדרך. "מר ליבר ג'וניור?" פנה בשאלה הרגילה לבנו בעבודה "עסוק מדי לאבא הזקן שלך? לא, שום דבר מיוחד. הכל בסדר. רק רציתי רק להגיד שאני בדרך לנחום. כן, עברנו עכשיו את נווה ים. כן, יש עוד זמן. רק שתדע שאני סוגר עכשיו את הטלפון, שלא תיגמר הבטריה, אז אל תדאג לי". "למה שוב סוגר, אבא? הבטריה לא תיגמר! תשאיר פתוח, בחייך." גדי מחה "בבקשה!" "טוב, אז להתראות." אמנון התעלם. "מאה אחוז, אבא," גדי ויתר "אבל כשתגיע לירושלים תצלצל שוב" הוא הספיק להגיד לפני שאמנון סגר את המכשיר. כל הזמן הוא מנסה לשכנע אותי שהבטריות לא נגמרות, אמנון רטן. חושב שכל הטלפונים כמו שלו. הוא צריך לראות באיזה מהירות אצלי יורד הקו שמראה כמה זמן עוד נשאר להן לחיות.

ליד הרצליה ראה את תחנת הדלק של סונול. בנסיעה האחרונה שעשו יחד לנחום עצרו כאן. או אולי זאת היתה נסיעה לגדי, לתל אביב? עכשיו גם אין את מי לשאול. ולו היתה עדיין, בטח היתה נוזפת בו שהוא לא זוכר. המשיכה לנזוף בו גם כשמצבה הלך והידרדר. אפילו כשכבר ממש לא שלטה בשלפוחית, וכל נסיעה הפכה לסיוט של חישובי מרחקים וזמנים בין גיחה לגיחה לבית שימוש. וכמה זמן לקח לה בשירותים. סיוט. והנה תחנת הדלק הזאת שוב. בנסיעה ההיא נאלץ נהג האוטובוס להעתר לתחינותיו, ולעצור כדי שתוכל להתפנות. לחכות לה כבר לא היה מוכן. נאלצו לקחת מונית להמשך הדרך לירושלים. דווקא הלילה האחרון היה מוצלח מאד. קם רק פעמיים לשירותים. ישן שלוש שעות רצוף. חבל שלא אמר לגדי, אלה בדרך הידיעות שמשמחות אותו.

בכניסה לירושלים אמנון התעורר מהנמנום. שוב פקק, כרגיל. העיר הזאת נעשית סיוט גדול יותר מביקור לביקור. למה הם לא מטפלים בזה? מה כל כך מסובך לסדר תנועה? הנהג התפתל בתוך גוש המכוניות הצפוף, מפלס דרכו לתחנה המרכזית. תודה לאל שהגענו, אמנון מלמל, חתיכת דרך הנסיעה הזאת. מפעם לפעם היא מעייפת יותר. החיילת הפנתה שוב את ראשה, חושבת שהזקן אמר לה משהו. אמנון חיכה עד שראשוני הנדחקים יצאו מהאוטובוס, ואז שרך דרכו החוצה.

המזוודה עמדה צמודה לדופן תא המטען. הוא הוציא אותה והניח על הכביש. המזוודה הזאת היא ההמחשה הטובה ביותר של יכולותיו כמהנדס. אינג'ינייר ליבר. מומחה מספר אחד בארץ לפצלי שמנים. רק מהנדס מוכשר כמוהו מסוגל לדחוס את כל צרכיו לתוך מזוודה כל כך קומפקטית. מצליח להכניס לדבר הקטן והנאמן הזה בגדים לארבעה ימים, ועוד נשאר מקום לשקיק הטלית והתפילין. אף אחד לא מאמין כמה הרבה היא מכילה. אםילו חליפה לבית הכנסת בשבת. עכשיו צריך רק לקחת את הצידנית, ואפשר ללכת לאוטובוס השני. אבל איפה היא? הצידנית לא נראתה בתא. טוב, לא הגיוני שמישהו לקח אותה. מי לוקח צידנית של אחרים? הכניס ראש לתוך תא המטען והסתכל שוב. או, הנה היא, רחוקה, בצלו של הקצה השני של התא. טוב, שמישהו בטעות לא ידרך עליהם, הרים את המזוודה והפאוצ', הניח אותם על המדרכה, חזר לאוטובוס וטיפס לתוך תא המטען, עושה דרכו בזחילה אל צדו המרוחק. הצידנית היתה הפוכה. כלי המרק שהקפיא נשאר בתוכה, שלם. מזל שהוא עשוי פלסטיק. שהנכדים לא יתאכזבו. כמה הם אוהבים את המרק שלו. "ממש כמו שסבתא היתה עושה." הם משבחים אותו, והוא מתמוגג. לא נמאס להם, ככה הוא בטוח, לשמוע איך מצא את הפטנט לעשות אותו בדיוק כמו שהם אוהבים. "הסוד הוא בבשר." הוא מתגאה, לוחש להם כאילו אין סוד שמור יותר בכל המזרח התיכון "300 גרם בשר, בנוסף לעוף. זה כל הסיפור." הוא קורץ להם, מניח אצבע על הפה "לא לספר לאימא, הא?" אז המרק בסדר, תודה לאל. גם הנשיקות הצרפתיות, המעדן הנוסף שהנכדים מקבלים ממנו, החזיקו מעמד בתוך הצידנית. אבל השרי מפוזרות בכל רחבי תא המטען. והוא קשר את השקית שלהן כל כך חזק בבית. איך הן התפזרו החוצה? טוב, אין ברירה, התחיל ללקט את הכדורים האדומים הקטנים והבשרניים בזהירות חזרה לתוך השקית הפתוחה בצידנית. לא הייתי צריך לקנות כל כך הרבה, נאנח. לא כל כך הרבה, זחל אחרי עוד שרי סוררת. הגזמתי, כרגיל. אם הייתי משאיר חלק בבית, לא היה קורה כלום.

העגבניות הפזורות התגלגלו כגוש אחד לכיוון פתח התא. זווית תא המטען נטתה והטלטלה. אמנון נפל, נמרח על רצפת התא, פניו על הצד, עינו תקועה מול גוש העגבניות שזז כלהקת ציפורים מאיימת. האוטובוס נוסע, הבין בבהלה. יצא מדעתו הנהג הזה. השתגע? ישר ראיתי שהוא בעייתי, עם הנהיגה הפזיזה שלו והצעקות על הנוסעים. מה עם הנהלים? הוא לא צריך לבדוק שתא המטען סגור, ואין בו אנשים? אמנון ניסה להאחז במשהו, אבל התא היה חלק לגמרי. הדבר היחיד שאפשר לתפוס היא הדלת הפתוחה. אם יעשה את זה - יעוף החוצה. גופו התגלגל עם תנועת האוטובוס ללא שליטה, נחבט בדפנות התא. לאן הוא נוסע הנהג האידיוט הזה? אפילו לצלצל למישהו אי אפשר. הטלפון הרי בפאוצ', בחוץ, על המדרכה. בעד הדלת הפתוחה הבחין בנוסעי האוטובוס המתפזרים לדרכם. ניסה לצעוק אליהם, אבל כל שיצא מפיו היה חרחור משונה. דרך מעולה לחגוג שמונים. ימצאו את הגופה שלו רק כשינקו את האוטובוס מחר. הצידנית פגעה בו, גופו נטה ונתקע בעמוד ברזל באמצע התא. הוא הסתכל החוצה, פניו מחוצים בין הצידנית והעמוד. פניה של החיילת, לאוזנה צמוד כעת טלפון, האוזניות שמוטות על צווארה, הביטו בו בתמיהה. לקח לה רגע לא קצר, אבל כשהבינה מה שראתה, שמטה את הטלפון ופלטה צווחה. האוטובוס עצר בחריקה, ואמנון עף לצד השני של תא המטען, נחבט ברגלו בגב התא. רגע אחר כך, צולע ומבולבל, נתמך בנהג ובקומץ נוסעים מאחרי רדת, הוא הובל לספסל התחנה. "הכל בסדר?" שאל הנהג "מה עשית שם בתא? מה פתאום נכנסת ככה לתא המטען?" "הכל בסדר, לא קרה כלום. תרגעו." אמנון, מבולבל עדיין ענה. כשישאלו אותו הילדים והנכדים מה פתאום ענה מה שענה, למה לא לקח את פרטי הנהג, למה לא לקח פרטי הנוסעים, לא יידע להסביר "אני בסדר גמור. לא קרה כלום. סע. אני אהיה בסדר גמור."

האוטובוס התרחק, מסמן מסלולו בעגבניות קטנות אדומות. אמנון עקב אחריו. כמו הממתקים של הנזל וגרטל. רק חסרה המכשפה והביקתה. הכל בסדר, הניף יד מרגיעה לכיוון החיילת, שהתרחקה לאטה, בוחנת עדיין במבט מודאג את הזקן שהשאירו על הספסל, ממלמל לעצמו. היית צריכה לראות אותי, איך לא נבהלתי. היית גאה בי, אני בטוח. מזל יש לו, לנהג באידיוט הזה. לו היית אתי, הוא היה מקבל על הראש מה שמגיע לו. את כבר היית אומרת לו מה שצריך. טמבל חסר אחריות. מה שכן, חבל על העגבניות. הנכדים יתאכזבו. טוב, לא נורא, אקנה עגבניות כאלה ליד הבית שלהם. ראיתי שם ירקן. הנכדים ישמחו. חשוב שהנכדים ישמחו. הם כל כך אוהבים שרי. מגיע להם לשמוח עם סבא שלהם. בכל אופן, לא כל יום חוגגים שמונים. ועכשיו גם ברכת הגומל צריך להגיד. רק חבל על המרק. הם כל כך אוהבים את המרק שלי. וגם חבל על הצידנית. היתה טובה. חדשה לגמרי.