רשמים אישיים 4/6

שכר סופרים

הסיפור של מחר חוזר לחצר בית הכנסת של ילדותי. רחוב צפת בחיפה, ממש שני מטר מהבית בו גדל אבי. סבי, דוד באום, שהיה סוחר סחורות מצליח בחיפה, ובמח

הרבה פעמים שאלו אותי מתי התחלתי לכתוב. בעיקר ילדים. אני אומר שהספר הראשון שלי יצא כשהייתי בן 53, ומיד אני נתלה באילנות גבוהים ומספר שהספר הר

קודם כל – מילה על אורך הסיפורים. אורכם של רוב הסיפורים שאני מפרסם הוא משהו כמו 2,000-3,000 מילים. הסיפור של מחר יהיה ארוך בהרבה. כמה ארוך...

ילדים לפעמים שואלים אותי, במפגשי הסופר, איך אני נותן שמות לפרקים בספרי הילדים. אז ההסבר הוא די פשוט : אני רוצה למשוך את הילד לקרוא את הפרק ה

מי שמכיר אותי מקרוב, יודע שעוברים עלי דבר או שניים לאחרונה. אני יוצא, שוב, לדרך חדשה. וכמו כל שינוי בחיים מתפתח לו המאבק הרגיל בין הראש, שחו

מי שמכיר אותי מקרוב, יודע שעוברים עלי דבר או שניים לאחרונה. אני יוצא, שוב, לדרך חדשה. וכמו כל שינוי בחיים מתפתח לו המאבק הרגיל בין הראש, שחו

התקופה הזאת, של שבוע הספר, היא תקופה מלאת פעילות. מכל השנה בתי הספר הכי אוהבים להזמין סופרים למפגשי סופר בתקופה הזאת של השנה, ויוצא שהחל מסי

הסיפור הזה של מות אנשים קרובים אליך הוא עסק לא פשוט. הוא מורכב נפשית, והוא אתגר מבחינת הכתיבה. דומה קצת לסקס – איך אתה כותב על המארג הרגשי ה

בארבעת החודשים האחרונים מצאתי לי עיסוק חדש. בנוסף על כתיבת חומר חדש, שזה מה שמצפים ממני "על באמת", בהוצאת כנרת (כלומר – ספר חדש),

קראתי כמה וכמה ראיונות עם סופרים על הכתיבה. יש אמירה שחוזרת בהרבה מאותם ראיונות. שילוב של שתי אמירות ליתר דיוק : סופרים הם שקרנים...